השבוע צייצתי נגד שר התחבורה בצאל סמוטריץ', בעקבות דרישתו לכנס את הקבינט בתשעה באב במטרה לאלץ את המשטרה לאפשר לכמה מאות יהודים לעלות להר הבית בזמן תפילות חג הקורבן של עשרות אלפי מוסלמים. אין זה תפקידו של הקבינט, אמרתי. הקבינט עוסק בסוגיות לאומיות, ואין מטרתו להעמיד את משאבי המדינה בשירות כמה מאות אנשים, גם אם הם שייכים לקהל שסמוטריץ' מבקש את קולותיו. זהו ביטוי לתפיסה מגזרית ואנוכית, כתבתי, וחבל שחבר קבינט לא מבין זאת.
כצפוי, קיבלתי שלל תגובות בכל הטווח שבין תומכות לזועמות. אבל התגובה המעניינת ביותר הגיעה מצד שיח הזכויות. ארנון סגל, למשל, ענה שהעלייה להר היא במסגרת "זכויות האדם" וחופש הפולחן, ותום ניסני אמר לי בדיון טלוויזיוני שאפילו אם מדובר בעשרה יהודים בלבד שרוצים לעלות, צריך לעשות הכול כדי לאפשר להם. זכותם.
במקרה זה, ההצדקה מטרידה יותר מעצם הבקשה. הימין צריך להבין ששיח זכויות האדם הוא תרמית. זכויות מתנגשות זו בזו כל הזמן, וההכרעה אילו זכויות יש להעדיף היא ערכית, רגשית וסובייקטיבית. מדובר באצטלה משפטית, אובייקטיבית כביכול, לאידיאולוגיה פוליטית, המשמשת כלי מפתח במשפטיזציה של כל תחומי הממשל.
כשנותנים לשיח זכויות מופשט לעצב את המרחב הציבורי, מקבלים את ברצלונה, שהשבוע הוחלט בה שכל הבריכות הציבוריות חייבות לאפשר לנשים לשחות בעירום. זכותן, חופש הרחצה. אבל לא צריך להרחיק לקטלוניה. אותה תפיסה עומדת בבסיס הפסיקה אצלנו על איסור ההפרדה המגדרית בהופעה של חרדים בעפולה, שהסעירה – ובצדק – את המגזרים הדתיים. בגלל שבסוף הכול פוליטי, הנימוקים של סגל וניסני יגרמו לכך שזכויות היהודים האורתודוקסים יופקעו לא רק בהר הבית, אלא גם בכותל.
הימין לא צריך לאחוז בהנמקות פסאודו־מוסריות מופשטות, שנועדו להצדיק את המהפכה החוקתית. בתפיסה הליברלית הקלאסית, עיצוב המרחב הציבורי איננו נעשה מתוך תיאוריה מופשטת של זכויות, אלא במהלך מתמשך של פשרות ואיזונים, רצוי מקומיים, בין צרכים, רגשות ומאוויים מפורשים של הקהלים והפרטים. לשון אחר, האיזון המיטבי לא מושג בזכות תיאוריות אוניברסליות, אלא באופן פוליטי, על ידי הסכמות ופשרות בין הצדדים, כאשר המיעוט מכבד את הרוב והרוב מתחשב במיעוט.
מכאן נובע שהיחסים המספריים במרחב ציבורי מסוים מהווים חלק מהותי מהאיזון. כשחושבים על הר הבית, האיזון נשען על העובדה העצובה שיש מעט מאוד יהודים שעולים להר. מספר העולים במהלך השנה כולה הוא כמחצית מהמגיעים להופעה של עומר אדם או ג'ניפר לופז בפארק הירקון, חצי מהמתפללים המוסלמים ביום אחד של חג הקורבן, או חצי מהיהודים בכותל כשהרחבה מלאה. תיירים עולים להר פי עשרה, ומוסלמים כנראה פי מאה. למספרים הללו משקל מכריע בעיצוב המרחב בהר.
סוגיה דומה עולה כשדנים באיזון הנכון בכותל. לטעמי רצוי שרפורמים יחושו בנוח בכותל, אלא שברור שרוב עצום של המבקרים הוא אורתודוקסי. פתרון סביר למתח הוא לקיים הפרדה שתאפשר ביטוי גם לרפורמים. כאשר מקיימים הפרדה שכזו היא באופן מוצדק א־סימטרית, מפני שהאיזון המתקבל תלוי ביחסים המספריים האמיתיים, לא בזכויות מופשטות. עבור שני רפורמים בשנה נקיים איזון מסוג אחד, בזרם מבקרים גדול נבקש להתחשב הרבה יותר, ולו יהפכו הרפורמים לרוב מכריע בכותל יתהפכו היוצרות, ונבקש מהם להתחשב במנהגי התפילה האורתודוקסית.
האם הרפורמי לא יכול לטעון, כמו סגל וניסני: מה בנוכחותי מפריע? אני לא כופה דבר, לא פוגע באיש, רק מקיים את תפילתי בדרכי. גם אם אנו מעטים, זוהי זכותנו הדתית, זכות אדם, חופש פולחן, ואין להדיר אותנו מאף מרחב ציבורי בשום זמן. והרי מדובר בנושא לאומי שמשליך על יחסי ישראל והתפוצות, אז אם צריך – כנסו את הקבינט!
ריבונות היא אחריות
נקודה נוספת שיש להתחשב בה נוגעת לסוגיית הריבונות והמשילות בהר הבית. גם לי יש ביקורת היסטורית על מסירת האחריות לוואקף ועל היחס הנוכחי ליהודים בהר (יש שיפור, אך נדרש יותר). אבל צריך לזכור שדווקא מתוך תפיסת משילות וריבונות, האיזון המיטבי בהר יכיר בעובדה שכיום הוא משרת ברובו הגדול את המוסלמים. נכון שיש מיעוט אלים שצריך לטפל בו ביד קשה, כמו גם בהרס העתיקות ותופעות פסולות נוספות, אך לצד זאת עלינו לכבד את אמונותיהם ומנהגיהם של המתפללים הנורמטיביים הרבים, כי גם הם תחת אחריותה של המדינה הריבונית.
מן האמור עולה שסוגיית האיזון הנכון בהר תמשיך להטריד אותנו כל עוד יהודים ידירו ממנו את רגליהם. וזה כבר לא עניין לקבינט אלא פתח לדיון אחר לגמרי, ופה אני עובר לנקודה אישית. במשך שנים דנתי בסוגיית הר הבית ובית המקדש במסגרת הרצאה היסטורית שלימדתי פעמים רבות לקהלים רבים ומגוונים, על היבטי הלאום והדת בתולדות העם היהודי.
בהרצאה הזו עסקתי בקשר ההדוק בין ארועים לאומיים מכוננים בתולדותינו לתמורות גדולות ומרתקות בפולחן היהודי, שמהדהדות מאז עד ימינו. הפולחן הדתי ומאפייניו המשתנים כרוכים ושזורים במצבו ההיסטורי, הלאומי והפוליטי של עם ישראל, והם מזינים זה את זה באופן בונה ופורה. זה נושא מרתק עבורי, אבל, רגע של וידוי: בשנים האחרונות הפסקתי ללמד אותו.
הסיבה היא שמהלך ההרצאה מוביל כמעט מעצמו להשוואה בין המהפך הפוליטי־לאומי הבלתי־נתפס כמעט שחוללה הציונות, ובין מעין לאות יגעה בצד ההלכתי, שמתבלטת בשונותה לאור ההיסטוריה הדינמית של הפולחן הלאומי היהודי. בזמן שבאורח פלאי שמנו קץ לגלות והחיינו את קיומנו הלאומי הפוליטי במדינה ריבונית, נותר הפולחן הדתי בישראל גלותי באופיו, והוא משקיף על אחת מהשעות המסעירות בתולדותינו בשוויון נפש.
בפועל – ואני מתנצל על המלודרמה – התחוור לי יותר ויותר שאף שחיינו הלאומיים הפוליטיים השתנו מן הקצה לקצה בזכות הציונות, חייה הדתיים של אומתנו עוד לא התחילו לעכל את משמעות השיבה לארץ ישראל. בשנות הגלות חיינו בנכר, אך בחיינו הדתיים דמיַינו את עצמנו בארץ ישראל; באופן פרדוקסלי, אחרי שיבת ציון המודרנית אנו חיים בארץ, אך בחיינו הדתיים אנו מדמים את מציאות הגולה.
הפער המתסכל הזה, שבעיניי הוא החמצה היסטורית, הוא שגרם לי להפסיק להרצות על הנושא ולהתמקד בהיבטים אחרים של הציונות ושל מדינת ישראל. לעניות דעתי, עד שיתמלא הפער, ממילא הר הבית יישאר עבורנו ריק.
