"אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו", אמר רב אילעאי כמצוטט במסכת עירובין, וחכמים ענו לו: "אף בשחקו". שלושה גורמים (ועוד אחד, שמח יותר) מוציאים אותך מכלל שליטה, ומביאים אותך לספונטניות לאו דווקא מחמיאה. הרוגז או השתייה משחררת הרסן, הצורך לפתוח את הארנק או הצהלה המוגזמת – כל אלה מונעים מאיתנו את האפשרות לביים תגובה הולמת לפרוטוקול. נראה היה מתבקש שניבחן גם על פי אבלנו. שמישהו ימדוד אותנו ברגע הקשה באמת, כשבשורות בלתי אפשריות נוחתות על ראשנו ומרסקות כל יכולת לשליטה רגשית ופיזית, כשהלב קרוע והנשמה מתפוצצת מבפנים. ודווקא נקודת ההלם הזו נעדרת מרף הציפיות של חכמי ישראל, ששמרו את תגובת "ויידום אהרן" כמופת שמעל לטבע. כמו אמרו: יש גבול גם לציפיות שלנו לאיפוק נוכח רעידת אדמה.
מעגל הדמים שמסתחרר על אדמת הקודש האהובה והתובענית הזו חושף לנגד עינינו עוד ועוד אנשי אהרן. כאלה שגם כשאינם דוממים, דברי הכאב והדמע שלהם מלמדים על גדולתם האינסופית. השבוע פתחה משפחת שורק מהיישוב עפרה עוד תא במשפחת השכול שכבר הייתה חלק ממנה – הן מצד אבי האם, והן מצד דוד האב – וחשפה תעצומות נפש שקשה לעמוד במחיצתן וקשה להתנתק מהן. משהו באישיותם של בני המשפחה ובדרך עיכולם כמו דרש להישאר עוד קצת לצידם, לבוא עוד פעם להסתופף בתוך הכאב, השיח והשתיקות שלהם. בלי לייפות את הצער, בלי להאדיר אותו לממדי קדושה מלאכותית ובלי לרדד אותו לשיח פוליטי או ביטחוניסטי, מוצדק ככל שיהיה. פשוט לכאוב ולהצטער עד אין קץ, בלא הטחת האשמות או שבר של ממש. רק חיסרון כן של הלב והנפש.
תמונה מול ספר
רבות דובר בימים האחרונים על עיניו המאירות של דביר הי"ד, הילד בן הכמעט־כמעט 19, שיום הולדתו צוין בתוך שבעת ימי האבל על לכתו כל כך בטרם עת. בחור צעיר שהצליח במותו לחבר אליו רבים וטובים, רחוקים וקוטביים. שבוע שהחל בדיון על אודות התמונה התלויה בביתו של איתמר בן־גביר, איש "עוצמה יהודית", הסתיים בדיון מרטיט לב על אודות הספר שחבק דביר שעה שמרצחים שפלים פגעו בו ובכל סביבתו. קוריוז עדין אחד – ספר של דויד גרוסמן דווקא, כמתנה לרב בישיבה – חשף עוצמה יהודית מסוג אחר; הצצה חטופה ומפתיעה עבור רבים אל תוך מחנה מורכב כל כך, מגזר מגוון עד אינסוף.
העיניים האלה של דביר דיברו אותו, דובבו את נשמתו השקטה, וחשפו אותו בלי כל מאמץ. למעלה מעשרים שנים שאנו חולקים שכנות עם משפחת שורק בקהילת "מזמור לאסף" שבעפרה, ובתוכן כעשור של עבודה משותפת במערכת עיתון זה עם האב יואב, שהקים וערך במשך תקופה ארוכה את מוסף "שבת" להגות וספרות. למעלה מעשרים שנים צפינו בהם מהצד, בגידול הילדים והילדות בני גילם של ילדינו, בהורות המתפתחת שלהם ושלנו במקביל. ובמשך כל הזמן הזה אי אפשר היה לפספס את ההורות המושקעת של רחלי ויואב. לא משקיענית, אלא מושקעת. לא של סדנאות יצירה בבית בהכרח, אלא של שותפות ומעורבות ואכפתיות בלתי אמצעית שניכרת בכל אורחותיהם; במבט שלהם על ילדיהם, בכל אלבום תמונות בפייסבוק ובכל שיחה מקרית שבה אחד הילדים מוזכר בגאון, בחיבה נשפכת וכנה.
האור בעיניים של דביר, שנשקף מתמונותיו ומהסיפורים עליו, הוא האור שקיבל מהוריו. לא בירושה גנטית, ולא רק בחינוך ליושרה ואהבה. הוא קיבל אותו מתוך מה שראה בעיני הוריו, כששלחו אליו מבטים מרוצים ומחזקים. את המבט הזה אפשר היה לראות אפילו במהלך השבעה, כשהשגיחו מה קורה עם שאר הילדים.
העיניים הטובות שגידלו אותו, שליוו אותו, השתרשו בו ויצאו ממנו לעולם. והעולם הזה חיבק השבוע את משפחת שורק, מתוך הבנה אמיתית שישראל איבדה את אחד מטובי בניה. נער שגם אם על פניו טרם הגיע לגבהים שיועדו לו, הספיק למרות שנותיו המעטות, להעפיל ללב המונים כמופת, כתשובת־נגד לירידת הדורות לכאורה; לקטרוג הסתמיות והריקנות שמופנה אל בני דורו.
כן, הוא ילד
בתוך התגובות המרגשות מצד רבים כל כך, אמר לי אחד מהם, בלי להפחית מהזדהותו עם הכאב: "אנחנו קוראים לו ילד, והרי הוא בן 19 שנים. ובגיל הזה יש שלחמו, שפרצו חומות, שקיבלו החלטות פיקודיות מרחיקות לכת". ואני עניתי לו: אתה רואה בתמונה של דביר מה שאני רואה. דביר לא היה ילד במבחן הבגרות האישיותית. ההפך, מספרים עליו שהיה בוגר לגילו. ובכל זאת מתוך תמונתו עולה דמות של ילד, משום שהצליח ב־19 שנותיו לשמור על התום והטוהר, ונותר חף מציניות ומרוע. חף מצורך לרכל ולפגוע, ובמקום זה מבקש להיטיב ולשפר. והאיש נענה בחום: "זה מה שראיתי שם", אמר בהתלהבות, "זה מה שראיתי".
אצילות הנפש שהפגינו השבוע ההורים והאחים, מעגלי המשפחה הנוספים והחברים הקרובים, הפכו שלא ברצונם לשיעור לחיים. גם לאחר לכידת הרוצחים הבהירו האבלים כי כמו דביר, גם הם מסרבים לראות את פני הרוע. לא מעוניינים להיחשף לדמותם של מי שפגעו בו, לא מחפשים סגירת חשבון מלאכותית.
רבי שמעון בן אלעזר אומר במסכת אבות: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו". חבריהם הרבים של בני משפחת שורק לא נדרשו לרצות בשעת כעס, ולא מצאו מילים לנחם בשעה שהמת הצעיר היה מוטל לפניהם וגם לא לאחר מכן. האבלים לא נדרשו "לשלוט ברגשותיהם וברוחם", משום שרגשותיהם הדואבים ורוחם האצילית היו אותנטיים, נטולי זיוף ומלאי עוצמה יהודית. כזו שהולכת איתנו כברת דרך של אלפי שנות מסע, מחורבן לגאולה.
אדם ניכר באבלו. בסבלנותו. במבטים שהוא שולח לבנו בעת גידולו, ומוריש אותם לעולם כולו. "בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד", אמר משה לאחיו הבכור בשעת אבלו. ויידום אהרן. ושתיקתו העוצמתית, שתיקת שכנינו בתוך השיח הכואב, היא אור אינסופי שקשה לעמוד במחיצתו, ואין להתנתק ממנו. יהי זכרו של דביר ברוך עד עולם.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
