לא שמעתי את השם מוטי שטיינמץ, עד השבוע. אני דווקא מחבב מוזיקה חרדית, ואפילו הייתה שנה שפתחתי כל בוקר במשרד עם "עלה קטן שלי" של אברהם פריד (אמנם לא הייתי מעולם בהופעה שלו, אבל קול חצי בכייני עם מבטא יידישאי תמיד עושה לי את זה). סערת "ההופעה בהפרדה" החזירה אותי במודע או שלא לשמוע קצת חסידי. אולי זו הנקמה הקטנה שלי על אחת ההחלטות הכי מטומטמות שיצאו מבית המשפט בשנים האחרונות, ומי שחי פה יודע שהתחרות קשה.
אין לי כוח או חשק או זמן להיכנס לעומק הטמטום של ההחלטה ההיא, אבל חשוב לציין שהיא חלק מקמפיין שמתנהל מאז פתח ליברמן את מערכת הבחירות בהחלטה גאונית: לסמן את החרדים כאויבים האמיתיים של עם ישראל. ליברמן כנראה הבין שאף אחד כבר לא קונה את מה שהוא מוכר נגד ערבים, והחליט לאתר קהלים חדשים לקמפיין שנאה תקשורתי. כמובן, הוא בחר בקהל הקלאסי (אחרי המתנחלים, אולי) שאמנון אברמוביץ' יכול לשאול בהיתממות מה הוא תורם למדינה, קהל שאפשר לזרוק עליו קלישאות כמו "הוא לא עובד" או "הוא לא ציוני", ולהכליל את כולו בלי שום הסתייגות. אני לא תמים, ויש בעיות כבדות משקל בחברה החרדית, אבל עיוור מי שלא רואה את המאמצים שלהם לפתור את הבעיות הללו.
חבר טוב שלי, בחור חרדי שעובד קשה מאוד, מגדל משפחה, מנהל מפעל ומשלם יותר מיסים משאשלם בחיים, התקשר אליי עצבני ושאל: "למה כולם אומרים שהבעיה היא שמדובר בשטח ציבורי? אני לא הציבור?". אמרתי לו את מה שאני אומר לו כבר שנים. אחי, אף אחד לא רוצה שתתגייס, את אף אחד לא מעניינת ההפרדה שלכם, ואף אחד לא באמת רוצה שתצאו לעבוד. לא נעים לי להגיד לך, אבל כל מה שהם רוצים זה שתפסיקו להיות חרדים.
מד־מן ישראל
האמת, קצת מביך לראות איך בנימין נתניהו שוב עושה קציצות מיריביו הפוליטיים. אני כמובן לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות, אבל הפרסומאי שבי ישב השבוע מול המחשב ומחא כפיים חזק יותר מטיסה של תגלית שנחתה הרגע בבן־גוריון.
שימו לב מה קורה פה מאז שהתחילה מערכת הבחירות השנייה. סרטונים מושלכים מכל עבר, וכל אחד מהם בוטה יותר נגד נתניהו ו"שותפיו הטבעיים": כחול לבן מזהירים ממדינת ההלכה, מפוצצים את הארץ בשלטי "נתניהו דואג רק לנתניהו", ואפילו כשהם כבר יצרו סרטון ואטסאפ חמוד הם השחילו שורה על חרדים צמאי כסף ונאלצו לספק הבהרות והסברים. משמאלם, אהוד ברק, ניצן הורביץ וסתיו שפיר מעלים סרטונים שאם זר היה רואה אותם היה בטוח שאנחנו חיים בוונצואלה מבחינה כלכלית, ובטהרן מהזווית התרבותית.
ונתניהו? הוא מעלה סרטונים שלו משחק סטנגה עם חן מזרחי ומציל רוחצים בחוף מציצים. שימו לב לטקטיקה הפרסומית של נתניהו, כשהוא רוצה ללכלך על יריביו ולהוציא סרטון "רע" או "שלילי", זה כמעט תמיד יהיה בלי הפרצוף שלו. כותבים טקסט חריף, מוסיפים כמה תמונות, קריין דרמטי ובום – מוציאים סרט. לעומת זאת, נתניהו תמיד יככב בסרטים הקלילים, אלה עם הדאחקות, שבהם גם המסרים החריפים כמו "החבר'ה עם הבוגי, אתם נסחפים עמוק לשמאל" יועברו בקלילות.
אז נכון, סרטונים לא מכריעים קמפיין ויש עוד הרבה משתנים, אבל בסוף יושב הבנאדם בבית ורואה את המבוגר האחראי משתעשע, בזמן שהנערים מטיפים לו. לאורך השנים נהוג היה להגיד על נתניהו שהוא לא יודע לבחור את האנשים סביבו. חלק מהביקורות היו מוצדקות, אבל ברור שאת הפרסומאים שלו הוא בהחלט יודע לבחור.
מבקר הסמרטוטים
מלבד מופעי בלט קלאסי וסרטים זרים אמנותיים, אין הרבה דברים שמשעממים אותי כמו כתבות על מבקר המדינה. ובכל זאת, מדהים לראות באיזו מהירות הפך השבוע המבקר החדש מתניהו אנגלמן – שחטאו הראשון הוא כמובן ששמו הפרטי מתחרז עם נתניהו – לאויב האומה. אהוד ברק אף הגדיל וכינה אותו בשמות כמו "משרת עלוב" ו"סמרטוט". אני מזכיר לכם שמדובר במי שאחראי להקמת מפלגה ששמה בישראל הוא "המחנה הדמוקרטי".
מדהים כמה מהר מושלך לפח כבודו ומעמדו של שומר סף, כשהוא לא מייצר את ליטרת השנאה המספקת למי שנכון לשנוא. נו, זה לא חדש שהדמוקרטיה מתה רק כשמבקרים מישהו מהצד הנכון. אבל דווקא מהביקורת החריפה הזאת הימין צריך להבין מה יקרה פה אם לא תוקם ממשלת ימין. תנו לי להבטיח לכם שראשים ייערפו פה בערמות, מטאפורית כמובן, ואיתם כל רמז לפקידי הימין.
בלי לומר מילה
"נהג יהודי נקלע לניסיון לינץ' במזרח ירושלים". זו הייתה הכותרת שליוותה את הידיעה שהגיש השבוע משה נוסבאום בחדשות 12. בסרטון שהציג רואים נהג יהודי שמותקף במכוניתו בידי עשרות צעירים/פורעים/תוקפים, וניצל בנס כשהשוטר שבמקרה נהג במכונית שלפניו יצא החוצה בנשק שלוף, ופיזר את החגיגה.
זה לא חדש שיש אנשי תקשורת שעקב תסמונת פיזית גנטית לא מסוגלים לומר את המילה "ערבים". אבל דווקא בהקשר של הסדרה "מחוז ירושלים", שבה התגלה שחלק מהסצנות זויפו לשם הרייטינג, צריך לזכור שאסור להיסחף. אם יש שוטר או מפיק שחטא – שישלם. אבל הניסיון לצייר את תושבי מזרח ירושלים הערבים (תראה נוסבאום, כתבתי ערבים) כאיזה שה תמים שכל היום שוטרים שותלים נשק בבית שלו, בזמן שכל רצונו הוא לשוב אל עדר חדי הקרן שלו בשדות הטופי של עיסאוויה – קצת חוטא למציאות. חלק מהערבים שגרים במזרח ירושלים בהחלט ישמחו ללנצ'ץ' כל יהודי שייקלע בטעות לשכונה שלהם.
עדיין אין דומה לה
השבוע פורסמה התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה. אני יודע שהכי קל לרדת עליה, ולהגיד שכדי לממן אותה נצטרך עשרות מיליארדים שאין, ושההצעות להביא את הכסף מהתנחלויות מבודדות הן לא יותר מפנטזיה. אבל צריך לדעת גם לפרגן. עד כמה שקשה לי לעשות את זה, חשוב לציין שהתוכנית הזאת חוסכת לכל אזרח בישראל בערך 4,000 שקל – מחירו של כרטיס טיסה לוונצואלה.
אלוהי המצלמות
לקראת מעבר הדירה הקרב ולא בא שלנו, הגענו השבוע למפגש היכרות עם הגן החדש של התאומים. הגן כולו מורכב מדרום אמריקנים חביבים בטירוף, ולמפגש הגיעו הורי כל הילדים בכיתה. במשך שעתיים הצוות דיבר באריכות ובנועם על התפריט והחוגים והתוכנית החינוכית, על גמילה מחיתולים ועוד. ההורים, מנגד, בילו שעתיים בלהתפלל לאלוהים ולמצלמות שבמרומים שבין חברות הצוות החביבות לא מסתתרת איזו כרמל מעודה. וזה, חברים, עצוב. 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
