אדי כוס התרעלה שזיקק בתשעה באב השופט יונתן אברהם (מחוזי נצרת), לא הגיעו לבריכה הגדולה בנחל זוויתן. על שפת הצוק המשושה הצטופפו להם סנדלי שורש של מתנחלים בחולצות אולפנה או סוף מסלול, כפכפי גומי של נערות בגופיית ספגטי וקעקוע על הכתף, נעלי סירה שחורות של חרדים שגמעו את הדרך הלוהטת בחליפה סגורה ומגבת על הראש, נעלי הרים חדשות של צעירים יהודים מארה"ב, ונעלי נייקי של משפחות ערביות שחגגו את עיד אל־אדחא. בתוך המים אפשר היה לנסות לנחש מה שייך למי רק לפי סימנים נסיבתיים: החיוורון בעור, הפאות הרטובות, ומיומנויות הקפיצה והשחייה. נציגי החברה הישראלית המגוונת והמקוטבת הצליחו להסתדר נהדר ולחגוג את בין הזמנים/אוגוסט/עיד אל־אדחא (מחקו את המיותר) בלי משטרה חילונית־ליברלית המתעקשת לאכוף את מצוות הנאורות.
העניין הוא שלשופט אברהם היה קשה מאוד להוציא את הטקסט הרשלני שלו, אם עיריית עפולה הייתה לוקחת לעצמה ייצוג רשלני קצת פחות. כדאי להתעכב על התנהלות עורכי הדין המלומדים של העירייה, העונים לשם מ' ולטר וא' קידר: שדולת הנשים פנתה לעיריית עפולה והודיעה לה שההופעה של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ בפארק מנוגדת לחוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים. למה? ככה. העירייה כלל לא הגיבה עד לדקה ה־90, וכשסוף סוף התעוררה מעלפון אוגוסט כלל לא ניסתה להגן על ההחלטה, ורק הודיעה שהיא לא מתכוונת להכווין את הקהל באופן אקטיבי או ליזום הפרדה מגדרית.
קרב היריות היה קצר. השדולה התעקשה להגיש עתירה אף שדרישותיה מולאו, באמתלה שגם אם העירייה תשב על הגדר ולא תעשה דבר, קיים חשש כבד שמארגני המופע יפיקו אותו בפועל כמופע בהפרדה רחמנא ליצלן. היא דרשה התערבות אקטיבית של בית המשפט, וכבודו ממחוזי נצרת התנדב להנחית את הגזירות: "נוכח הסכמת המשיבות כי אין מקום לביצוע הפרדה מגדרית, אני אוסר על ביצוע הפרדה מגדרית על רקע של מין, גזע או כל מגדר אחר במהלך האירוע". עזבו רגע את העילגות הלשונית המבישה, פסק הדין הזה לא כולל אפילו שורה אחת של דיון משפטי.
אגב, במקרה הזה לא נדרש שום ניתוח משפטי מורכב, רק לקרוא את העברית הפשוטה של החוק. סעיף 3א אומר דברים ברורים: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי… לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי מחמת גזע, דת, לאום, מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או לבישת מדי כוחות הביטחון". החוק אוסר על מניעת שירות, לא על מתן שירות בהפרדה.
ואם זה לא היה ברור, סעיף ד' מבהיר את הנקודה הזו: "אין רואים אפליה בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי־הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות, ובלבד שההפרדה מוצדקת בהתחשב באופיו של המוצר, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה".
המחוקק ברור מאוד: הוא מבחין בין אפליה, כלומר מניעת שירות, ובין הפרדה מגדרית לגיטימית. החוק מכיר בצורך בקיומן של מסגרות נפרדות, במקרים שבהם היעדרן ימנע מציבור מסוים לצרוך את השירות המדובר. אם יש מקרה מובהק שהחוק בא להגן עליו, ההופעה בעפולה היא המקרה: מדובר באירוע בודד לקהל החרדי, מתוך מאות המיועדים לחילונים. האירוע לא פוגע באיש. מניעת הפרדה משמעה ביטול מופע התרבות היחיד כמעט המיועד לחרדים בעפולה. אין כאן התנגשות אינטרסים, מלבד האינטרס של קנאים חילונים לסובב את הסכין בגבה של קהילה חרדית קטנה מהפריפריה. מבחינתם הדוסים אינם ראויים לבוא בקהל, אין להם חלק ונחלה במרחב הציבורי.
כבוד השופט איננו בודד במאוויי הנפש החילונית ההומייה שלו. הוא מצטרף למניפסט החתרני שניסחו ב־2013 פרקליטים מלשכת היועמ"ש, תחת הכותרת "דו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת נשים במרחב הציבורי". בזמנו הראינו כיצד מחברי המסמך עשו שימוש מניפולטיבי בנתוני משרד התחבורה על תופעת אוטובוסי המהדרין, ו"בישלו" אותם כך שיתאימו למסקנות שרצו להגיע אליהן. המנשר ההוא כולל המלצה לאסור על משרדי ממשלה או גופים ציבוריים לארגן אירועים בהפרדה, למעט אירועים דתיים מובהקים. מדובר בטקסט המשקף את עמדות מחבריו, שמעולם לא אושר או התקבל באופן רשמי. מה שלא הפריע לדינה זילבר לפעול במהלך השנים לאורו כאילו מדובר בהחלטת ממשלה רשמית, כפי שקרה סביב המופע 'מרימים לכיפור' שארגון חרדי ביקש לערוך בתל־אביב.
פסילה באמצע המופע
הטהרנים החילונים מעלים בכל הזדמנות את טענת המדרון החלקלק: אם ניתן לחרדים הופעה נפרדת הם ידרשו הפרדה בקופות החולים, במרכולים וברחובות. זוהי טענה נואלת. הרוב המוחלט של הדתיים במדינה יודע להבחין בין הפרדה הגיונית ומתבקשת כמו בבריכות שחייה, ובין הפרדה פוגענית ברחוב שרק קומץ קטן וקיצוני במיוחד דורש. הפרדה במופעים מוזיקליים, הכוללים ריקודים של הקהל, נהוגה בקהילות דתיות רבות ושייכת במובהק לקטגוריה הראשונה. התעקשות של בית המשפט תעודד הקצנה משני הצדדים. הצד הדתי חווה אותה, בצדק, כגזרת שמד שצריך לצאת למאבק נגדה. התוצאה של עמדה כזו היא טשטוש כושר ההבחנה של השכל הישר והקצנת עמדות.
המסמך שהזכרנו נכתב בימי היועמ"ש יהודה וינשטיין. ומה עם אביחי מנדלבליט? ביום רביעי הגיש היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו לבית המשפט המחוזי. הוא מאשר את העמדה הראשונית של העירייה, שלפיה היא לא תכפה הפרדה אולם תאפשר למשתתפים הפרדה מגדרית וולונטרית. היועץ דוחה את עמדת שדולת הנשים, וקובע שבאופן עקרוני "ייתכנו נסיבות מיוחדות בהן תוכל רשות מקומית לקיים אירוע בהפרדה עבור הציבור החרדי". מתי, איך, כמה ולמה – היועץ מתכוון לכנס דיון ולקבוע תבחינים.
מי שהציל את מערכת המשפט מהתרסקות מוחלטת היה השופט עאטף עילבוני. מתברר שלפעמים רק שופט ערבי שגדל בחברה מסורתית, מסוגל להבין מושכלות יסוד שעיניו של עמיתו היהודי טחו מלראותן. הסיבוב השני החל בעתירה של נציגי תנועת ש"ס. השופט הציע לצדדים הסדר פשרה, בדמות חלוקת המתחם לשלוש רחבות: גברים, נשים ומעורב. שדולת הנשים סירבה, והייתה מוכנה להקצות רחבה נפרדת לנשים בלבד אך לא לגברים. "למשמע הצעת שדולת הנשים, לא יכולתי שלא להביע תרעומת ופליאה", כתב השופט, "בהינתן העובדה שבהצעה זו יש אפליה מובנית כלפי הגברים החרדים, המבקשים גם הם לצפות במופע בהפרדה מלאה". המופע שעורר את הסערה התקיים כמתוכנן, אך במהלכו פסל בג"ץ את החלטת השופט עילבוני מסיבות של חוסר סמכות, והותיר על כנה את ההחלטה המקורית לאסור על ההפרדה. חד גדיא. 
