הזיגזגים של כחול לבן מתחילים לעייף. כבר אין התבטאות של ראש הרשימה בני גנץ שאינה גוררת הבהרה או תיקון, או גם הבהרה וגם תיקון. אפשר להבין שמתוך לחץ או עייפות נשמט מזיכרונו שמו של דביר שורק ז"ל, שנרצח בשבוע שעבר. קצת פחות אפשר לגלות הבנה לכך שכחול לבן התחלף לו ב"כחול איתן". אבל את דבריו של גנץ השבוע באולפן ynet קשה פי כמה להסביר. ראש רשימת כחול לבן תיאר שם את לחצי הליכוד בחודש מאי, ערב פיזור הכנסת, ואת רצונו של נתניהו שיצטרף לממשלה. הוא קינח בתחזית מפתיעה: אם תהיה רוטציה בינו לבין נתניהו, והוא עצמו יהיה ראשון בראשות הממשלה, "אפשר להתחיל לדבר על זה".
כל הקמפיין של כחול לבן מושתת על האמירה "רק לא ביבי", או לחלופין "הליכוד כן, ביבי לא", והנה, באבחה אחת, ניפץ ראש הרשימה את יסודות הקמפיין. אלו כבר לא חריקות. זו בעיה אסטרטגית של ממש.
כשהקמפיין הפוליטי אינו אחיד, ולאחר כל ריאיון או הצהרה צריך לבוא תיקון, משהו מגמגם בממלכת כחול לבן.
למה בסקרים זה לא ניכר? כיצד שרד איחוד מפלגות המרכז הזה את החיבור בין מרצ לאהוד ברק וסתיו שפיר, את החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי־אבקסיס, ועדיין נמצא ראש בראש מול הליכוד, כשליברמן לא משתייך לאף גוש? מתברר שיש 29־30 מנדטים שבוחריהם לא רוצים את נתניהו בשום פנים ואופן, והם מוצאים בכחול לבן את מפלטם למרות החריקות, הבלבול וההבהרות התכופות.
יד איש באחיו
במערכת הבחירות חלה השבוע תפנית. ספק אם תשפיע על הבוחרים, אבל הנבחרים והמועמדים פתחו את המבערים והחלו לירות זה על זה בלי אבחנה. זה קורה גם בתוך המחנה, לא רק בין המחנות. מצד אחד כחול לבן נגד העבודה, והמחנה הדמוקרטי נגד שניהם.
מנגד נתניהו ומירי רגב נגד איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' נגד נתניהו, ראש הממשלה נגד שניהם, וחוזר חלילה. הרבה השמצות, בלי לברור מילים. וכל הטוב הזה כשנותרו חמישה שבועות עד הבחירות. מי יודע לאילו פסגות של השמצות הם עוד יוכלו להגיע. כאילו אנחנו לא יודעים שיום לאחר הבחירות כולם ידברו עם כולם על קואליציות, גם הליכוד וכחול לבן שעסוקים עתה בחילופי מהלומות.
העיתונאים, כמו בטקס קבוע, יחזרו ויזכירו את מה שאמרו השבוע, ומה שעוד יאמרו בשבועות הקרובים, מה שמעלה את השאלה איזה ערך יש למילים הנאמרות עכשיו. התשובה ברורה: אין. כל השמצה או ביקורת צריך לקחת בעירבון מוגבל. אבי גבאי ישמח להזכיר למי ששכח.
צייצן בלתי נלאה
שקד התבדחה ביום שני כשאמרה שהשר סמוטריץ' מזכיר לה את הנשיא דונלד טראמפ, בקצב הציוצים התדיר שלו. השבוע התברר שוב שהטוויטר הוא חרב פיפיות. לעיתים הפוליטיקאים שלנו קודם מצייצים ורק אחר כך חושבים. התקלה הזו קרתה השבוע גם לשר התחבורה הטרי, צייצן ותיק ובלתי נלאה.
קצב הציוצים של שר התחבורה הטרי עלול לגרום לבוחריו לחשוב שעיקר עיסוקו ברשתות החברתיות ולא במשרד שהופקד עליו. יש לו מה לומר על כל דבר ועניין, והוא מגיב במהירות הבזק. לא ינום ולא יישן צייצן ישראל. מאידך, הציוץ הבוטה נגד נתניהו השבוע, אחרי איסור עליית יהודים להר הבית ("חלש, שהטרלול הזה מתרחש במשמרת שלו. אפס מנהיגות. אפס משילות") היה עלול לגרום לבוחרים לחשוב שסמוטריץ' הוא נער גבעות, ולא חבר ממשלה וקבינט.
לפני שלושה עשורים פיטר שמעון פרס, בעת שעמד בראש ממשלת האחדות הלאומית, את שר האוצר מהליכוד יצחק מודעי, אחרי שכינה אותו "ראש ממשלה מעופף". מודעי התנצל, אך לא הוחזר למשרד האוצר בעת כהונתו של פרס. לנתניהו, חודש לפני הבחירות לכנסת, אין לוקסוס לפטר את סמוטריץ'. רק זה חסר לו, להפוך אותו לקורבן. במאבק הקולות האכזרי בין הליכוד לימין המאוחד, צעד כזה היה יכול לסייע לרשימתם של בנט ושקד – הדבר האחרון שנתניהו רוצה.
איילת שקד הבטיחה שהפעם לא יאפשרו אנשי הימין המאוחד לנתניהו לשתות את קולותיהם, כפי שעשה בשתי מערכות הבחירות האחרונות. "זה לא יקרה שוב", הבטיחה ולא פירטה. והנה, בעימות החריף הראשון בין שר מהימין המאוחד לראש הממשלה, הרכין השר את ראשו והתנצל. מה אומרת ההתנצלות? האם יש לה משמעות? השר סמוטריץ' כבר לא חושב שנתניהו הוא ראש ממשלה חלש? יומיים בלבד אחרי ההתנצלות הוא אמר שקול לנתניהו הוא קול לשמאל.
בפעם הקודמת שתכננו שקד ובנט מהלך פוליטי – התפטרות מהממשלה במחאה על אי מינוי בנט לשר הביטחון – בלם אותם נתניהו ברבע שעה של מסיבת עיתונאים בשידור חי (כרגיל אצל נתניהו, לא אופשר לעיתונאים לשאול שאלות). הוא התריע מפני מצב ביטחוני לא פשוט בצפון. בנט ושקד קיפלו את הזנב, כמו סמוטריץ' שמיהר להתנצל. בסופו של דבר נתניהו הוא מנהיג הימין. הוא ואין בלתו. הוא גם ראש המחנה שלהם. אפילו אם יאמרו מעתה ועד הבחירות שהצבעה לנתניהו משולה להצבעה לשמאל, זה לא יתפוס.
סמוטריץ', בנט ושקד למדו השבוע שוב את מגבלותיהם. אם נתניהו יחליט להסתער על מאגר הקולות שלהם, יש סיכוי טוב שהוא שוב ידע כיצד לכופף אותם.
ציוץ סרק
לא רק ידו של בצלאל סמוטריץ' קלה על המקלדת. יועצו הקרוב והנמרץ של ראש הממשלה, יונתן אוריך, צייץ תוך כדי המשבר המדומה מול סמוטריץ' ש"האחרון שהשתלח סיים מתחת לאחוז חסימה". ברור שהוא לא באמת מייחל לזה. אם רשימת ימינה לא תעבור את אחוז החסימה (ואין סקר שמציג סכנה כזאת), ייאלץ נתניהו להישען בעיקר על אביגדור ליברמן. מבחינת ראש הממשלה זהו חלום ביעותים. סיוט של ממש. האינטרס הפוליטי שלו הוא שבנט, שקד, סמוטריץ' והרב פרץ ייכנסו לכנסת, וימליצו עליו אצל הנשיא.
פרץ על המפה
עמיר פרץ לא היה יכול לייחל לכל הטוּב הזה. שעה קלה אחרי שהציג עם אורלי לוי וח"כ איציק שמולי את תוכניתו הכלכלית, נפתחו המתקפות. כחול לבן הייתה עוקצנית במיוחד, כשהזכירה את תמונתו המפורסמת של פרץ ממלחמת לבנון השנייה, ההיא עם המשקפת. "מבעד למשקפת הסגורה לא רואים את המציאות", אמרה עליו. בנט קבע: "פרץ, כשר אוצר, הוא סכנה גדולה יותר מחיזבאללה ואיראן". לא פחות.
כבר מזמן לא הייתה ליו"ר העבודה החדש עדנה שכזו. הוא הצליח לקבוע, לשעה קלה, סדר יום. לפי האמירה המפורסמת "תוקפים אותי, משמע אני קיים", הוא היה יכול לסמן לעצמו "וי" גדול השבוע. לגבי היכולת ליישם את התוכנית, שעלותה נאמדת ב־30 מיליארד שקל, זו כבר אופרה אחרת. פרץ הציע להעלות מיסים ולבטל את הכספים הקואליציוניים. לא רבים הפוליטיקאים שמציעים להעלות מיסים ערב בחירות. ובאשר לכספים הקואליציוניים – פרץ שועל ותיק במערכת הפוליטית, ויודע שכסף שניתן במערכה הראשונה, לא יבוטל במערכה השלישית.
אמנם תקלת היעדרותו של נציג המפלגה מוועדת הבחירות בעת ההצבעה על פסילת עוצמה יהודית גרמה לפרץ למבוכה קלה. מצד שני, אם עוצמה יהודית רצה ולא עוברת את אחוז החסימה (לפי הסקרים כיום זה המצב), זה בדיוק מה שמשרת את השמאל: בזבוז קולות מצביעי ימין.
