"אף פעם לא ראיתי מחסום, ככה נראה מחסום", אומרת מירי מסיקה בפליאה בסרט התיעודי החדש שלה 'גשר על פני מים סוערים' (קשת 12), שמתיימר להכיר את החברה הישראלית במין מבט מפוכח ובוגר שכזה. אפשר ממש לשמוע את נפילת האסימון של מסיקה. "אני קולטת כמה אני מנותקת", היא מסבירה למצלמה. אם הייתי חושבת שזו רק הוד מעלתה דיוות הפופ הישראלי מירי מסיקה שלא ראתה מחסום מימיה, הייתי מניחה לזה. אבל נראה לי שזו לא המציאות.
אם יש משהו שמעצבן אותי באמת זה שמאלנים שלא מגיעים לשטחים. ברצינות? אם אתם חושבים שהדבר הכי נורא בארץ, אם לא בעולם, קורה במרחק שלושים דקות מהבית שלכם, ואתם מניחים לבעיה הזו בטענה שאתם לא יכולים לתת יד לכיבוש ולכן לא תחצו את הקו הירוק, אתם נמצאים בבעיה גדולה. או שאתם רדודים או שאתם עצלנים, או שבמקרה הגרוע יותר – אתם פשוט בורים. כי אין לכם שמץ של מושג על מה אתם מדברים.
שמאלנים יקרים, זוהי קריאת השכמה. אם אתם חושבים שהעוולות הכי גדולות קורות במרחק יריקה, אתם לא יכולים לא לדעת על זה כלום. לא לראות איך זה נראה מבפנים. אתם חושבים שצריך להעביר את גבול המדינה על כביש 6? התכבדו נא וגשו קודם ל"מרפסת של המדינה" בפדואל וצפו במטוסים שנוחתים בנתב"ג, ואחר כך תדברו איתנו על גבול בר־קיימא. אתם חושבים שאדוני הארץ המתנחלים הורסים את שלוות חייהם של הילידים הערבים? קחו כמה שיעורים בערבית ולכו לדבר איתם. תבדקו אם הם היו מעדיפים לחיות תחת שלטון חמאס. אני לא אומרת שהמצב מושלם, שאין עוולות שנגרמות לפלסטינים; יש מהן למכביר. אבל בחייאת, תהיו רציניים. אל תיזונו משמועות. עלו לרכב ותגלו שמעבר להרי החושך אולי נמצא גם קצה האור.
יש לי חבר שמאלני מאוד. אין לו הרבה אמפתיה למתנחלים שנרצחים. לדעתו אנחנו מביאים את זה על עצמנו. אין לו אמפתיה לאנשים שבוחרים בחירות גרועות לפי דעתו. "ילדים שהורים שלהם מצביעים לחמאס ולליברמן, ולכל אחד שמבטיח מלחמת נצח, לא צריכים להיות מופתעים כשהם מתים. לא שזה נייס", הוא כתב לי. האם אנחנו רוצים למות? האם אנחנו בוחרים בחיים האלו? האם אנחנו מוכנים להקריב קורבנות אדם למען האדמה? אלו אמירות קשות מאוד.
האמת שאני מבינה את מפלס האדישות הגבוה שנרשם במדינת תל־אביב לנעשה מעבר לקו הירוק. הטלטלה שעוברת על המגזר המתנחלי לא מייצרת אדוות בציבוריות הישראלית. זה סרט שצולם במצלמה במעגל סגור. לפעמים בא לי לארוז את מיטלטליי ולהפוך להיות חלק משותי האספרסו. אני חווה את הסכסוך הזה בעצימות גבוהה מאוד, בטח כשפוקדים אותנו אסונות כמו הרצח של דביר שורק ז"ל, אבל לא רק. השאלות שהסכסוך הזה מביא איתו מלוות אותי יום יום. הפצע הזה מדמם אצלי בלב. לפעמים אני מרגישה שאני לא בנויה לזה. כשאני מדברת עם שכנות, אני מבינה שאני לא כזו נפולת של נמושה בודדת. שגם אותן פוקדים הרהורי כפירה. שכנה אחת סיפרה לי שאחרי הפיגוע של משפחת פוגל היא ישנה במשך תקופה ארוכה נעולה עם כל הילדים באותו חדר ושרטה את הקירות. אנחנו לא תמיד כל־כך בטוחות שאנחנו עושות את הדבר הנכון. אנחנו תוהות אם אנחנו גוזרות על הילדים שלנו חיים שרוטים. אני כותבת את זה ועולות לי דמעות בעיניים.
*
בעלי ואני טיילנו בשבוע שעבר בהונגריה. מספר התושבים דומה לישראל. השטח גדול פי ארבעה. חלפנו על פני שדות חיטה קצורים ועוד שדות ירוקים ועוד מהירוק־הירוק הזה באמצע אוגוסט. איזה יופי של ארץ. חשבנו לעצמנו מה היה קורה אילו ישראל הייתה בגודל הזה. השתעשענו במחשבה שהייתה לנו ישראל גדולה פי ארבעה והיינו יכולים לתת רבע ממנה לפלסטינים ולחיות בשקט. אבל זה כמובן לא היה יכול לקרות כי הסכסוך הוא לא רק על שטח, הוא על רעיון שקדם לו. ותמיד מי שמנהל את השיח אלו הקיצוניים. אצלנו אי־אפשר לתת שעל־אדמה מארץ הקודש, ואצלם פלסטין כולה שלהם. מוות לערבים ואיטבח אל־יהוד. מייאש.
*
קראתי בשבת האחרונה כתבה שפורסמה ב'הארץ' על טארק ברגות, עורך הדין שבמשך שנתיים נלחם בימים בבתי משפט על זכויותיהם של טרוריסטים ובלילות יצא לפגע בעצמו. אתם בטח תחשבו שהשתגעתי אם אומר לכם שאני מבינה איך דבר כזה קורה, אבל אני מבינה.
כשאדם מוקף בסיפורים מטורפים וקשים, בסבל של בני עמו, כשהוא הולך לישון עם חומרים משוגעים וקם עם סיפורים משוגעים ומטפל באנשים שעשו זוועות – גם אם תחילה בחר בדרך החוק, אני מבינה איך האחיזה במציאות ההגיונית הולכת ומתערערת עד שהיא מתנתקת לגמרי. אין בהבנה זו הצדקה למעשי טרור, יש הבנה לאיך זה עובד עד שהנפש פשוט מאבדת את זה. דוגמה קלאסית מהצד השני היא ברוך גולדשטיין. אני לא שייכת לחוגים שרואים בו גיבור או מצדיקים את מה שהוא עשה, בעקבות השנים הקשות שבהן טיפל בעשרות אם לא מאות פצועי קריית־ארבע וחברון. אין פה ואקום. אני פשוט מבינה מה קורה לנפש שרואה פצועי דקירה ועוד פצועי ירי ועוד טרור ועוד סבל. כושר השיפוט מתערער. הנכון והלא נכון הופכים נזילים.
אני יכולה להעיד על עצמי שכאשר התעסקתי באינטנסיביות בהריסת בתי מחבלים בעקבות פיגוע הטרור שקרה במשפחה שלנו, ותוך כדי כך התעסקתי ככתבת התיישבות באירועי טרור שקרו בסמיכות, הרגשתי שאני משתגעת. אמרתי לעורכים שלי בעיתון שאולי זה לא כל־כך מוצלח שאני אגיע להלוויות כאלו. שאני משתגעת להם מתחת לאותיות.
*
ואחרי כל הייאוש והאנומליה, אם יש תקווה כלשהי לפתרון הסכסוך הזה, אם יש איזו בשורה – כי מגוש עציון תצא תורה. יש משהו מיוחד בחבל הארץ הזה. יש משהו מיוחד באנשיו. דביר שורק ז"ל היה שותף לקבוצות הידברות של ישראלים ופלסטינים, שספגה בתקופה האחרונה שני אובדנים מיותרים של צעירים שנפגשו להושיט יד זה לזה. הרצח של דביר הצטרף למותו של אחמד מבית־לחם שנגרם בעקבות מחדל של צה"ל. הפתרון לסכסוך לא יגיע ממירי מסיקה שתקלוט שהיא חיה בבועה ותגיע מצוידת באפס הבנה של מה שקורה מעבר להרי החושך. הפתרון לסכסוך לא יבוא משותי האספרסו – ספק מיואשים ספק אדישים. הפתרון לא יבוא מקיצוני שני הצדדים. רק מיוזמות אזרחיות משותפות לשני הצדדים שיעלו מהשטח. בינתיים אני לא אורזת את הילדים. כל עוד אוּכל, אני נשארת כאן.
