בספטמבר 1972, זמן קצר אחרי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, יצאה מדינת ישראל למבצע מיוחד. מטרתו של מבצע 'זעם האל' הייתה חיסול חברי ארגון הטרור הפלסטיני 'ספטמבר השחור', שהיו אחראים באופן ישיר או עקיף לרצח במינכן. על המבצע הופקד המוסד, ואנשיו לא שקטו עד שהיעד האחרון הושג – ארכי־מחבל בשם עאטף בסיסו. בסיסו חוסל בפריז כעשרים שנה אחרי הטבח, ב־1992. ידם הארוכה של כוחות הביטחון לא נחה עד שחיסלה את מי שפגע בבנינו.
גם בשבוע שעבר שמענו על היד הארוכה של צה"ל וכוחות הביטחון, שהצליחו לעצור במהירות וביעילות מרשימה את רוצחיו של דביר שורק ז"ל. אבל את האמת צריך להגיד: היד הארוכה התקצרה. שכחנו שנגד טרור צריך להילחם באופן חד־משמעי. אנחנו מעגלים פינות, מתחמקים לאזור נוחות, מחפשים שקט מדומה, בורחים לתירוצים משפטיים מפולפלים, ומפקירים את משפחות הקרבנות לזעוק בגרון ניחר ולהילחם את מלחמתנו. דוגמאות לא חסרות, ממש לא.
רק בשבוע החולף פרצה מהומה מחוץ לבית המשפט הצבאי בשומרון. הר געש שהתפרץ בצורה הכי כואבת, ואנחנו כמעט לא שמענו מילה. אחיו של המחבל מברקן נידון לשנת מאסר אומללה, ולמעשה ישוחרר עוד כחודשיים לחופשי. האח, שכנראה ידע וסייע לאורך כל הדרך, ישב מחויך בבית המשפט. עורך דינו אפילו ירק לעבר הוריה של קים לבנגרונד ז"ל. שתבינו איזו עזות מצח יש להם, וכמה הם לועגים לנו. "אנחנו מקבלים סטירת לחי", אמרה אמה של קים. "ירקו לנו פה בפנים, הפכנו להיות אפסים. זו המדינה היפה שאנחנו חיים בה? אין לי מה להילחם, אין במי להילחם". זעקת הכאב והעלבון שיצאה מפיהם של הוריה של קים צריכה להדיר שינה מעינינו. שכחנו להפעיל את היד הארוכה, שכחנו לעשות צדק על אמת.
בישראל 2019, תחת שרביטו של בנימין נתניהו, מניחים למשפחות מוכות טרור לסבול מעבר למחיר העצום ששילמו, כי לא עושים צדק באמת. וצריך להגיד את זה. היד הארוכה שלנו עושה, כך נראה, עבודה מרשימה בצפון מול איום אסטרטגי, אבל בכל הקשור לטרור הפלסטיני היא התקצרה פלאים. התעוזה של מקורבי המחבל לירוק על הורים שכולים היא רק סמל למציאות הזו. סמל מבזה ומשפיל במיוחד, אבל רק אחד מהם.
בישראל שלנו, השבעה והמאושרת, תג המחיר לטרור נמוך מדי. "אנחנו מודים לכוחות הביטחון על הפעולה המהירה לתפיסת המחבלים, אף שצר לנו שנתפסו חיים", אמר יואב שורק, אבא של דביר ז"ל, וביטא את מחשבות עם ישראל כולו. הוא יודע, כמו כולנו, אילו חיים טובים מחכים לרוצחי בנו, עלם החמודות שנפל קרבן לחיות האדם שהתנפלו עליו בחשכת הלילה.
"המחבל היה בשוק טוטאלי, עם פחד בעיניים. לא האמין שנגיע אליהם", העיד אחד מבחורינו המצוינים, באמת מצוינים, שהיה בכוח שעצר את המחבלים. אבל הפחד וההלם של המחבל הם זמניים בהחלט. מעבר לשערי הכלא, אחרי שיחייך למצלמה במשך המשפט ואחרי שהוריו יחלקו סוכריות, מחכים לו חיים טובים. משכורות עתק מהרשות הפלסטינית (שרק השבוע התחייבה, שוב, שלא תקצץ אפילו אגורה בתשלומי המחבלים), קנטינה, טלוויזיה בלוויין, חפלות אל תוך הלילה, עיתונים, טלפונים, מתקני כושר מפנקים ומאזן אימה מול ישראל לבל תיגע באחד מהתנאים הללו.
ועוד לא דיברנו על ההזיה המוחלטת שחשף בערוץ 20 לירן לוי, על ספסור סמי־מיני בסוהרות לדרישת אסירים ביטחוניים, כדי לשמור על השקט באגף. לסדום היינו, לעמורה דמינו. אפילו את הבית של המחבלים, שכבר "מדדו" כמובן, ייקח זמן רב עד שיהרסו, אם בכלל. גם זה נתון לפלפולים משפטיים חוזרים ונשנים, מתישים ומבזים.
מדינה מורתעת
בימים אלה אנחנו מציינים 18 שנים לפיגוע הרצחני במסעדת סבארו. בפיגוע הבלתי־נשכח הזה נרצחו 15 יהודים, יותר ממאה נפצעו, משפחות פורקו. משפחת סחיווסחורדר איבדה חמישה מבניה, האחרים מעולם לא חזרו לעצמם. הרשות הפלסטינית שילמה כבר למעלה מ־3.2 מיליון שקלים לכל העוסקים ברצח ולמשפחותיהם. פרס טרור.
המחבלת שהסיעה את המחבל המתאבד, אחלאם תמימי, שוחררה בעסקת שליט. היא צוחקת למצלמה כל אימת שמתחשק לה, גאה במעשיה שכמובן הייתה חוזרת עליהם שוב בשמחה. לאחרונה צייץ השליח האמריקני למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, כי כל מי שימסור מידע על מקום הימצאה יזכה בתגמול כספי. תמימי מבוקשת על ידי ארה"ב, שמעוניינת להעמידה לדין על מעורבותה בהריגת שני אזרחים אמריקנים. במקום שאנחנו נדע לבוא חשבון עם המחבלת הזו, כמו שפעם אולי ידענו, אנחנו נותנים לארה"ב לעשות עבורנו את העבודה המלוכלכת.
מדינה שלמה, עם מערכת אכיפת חוק, צבא, משטרה, שב"ס, שב"כ, מל"ל, בתי משפט והשד יודע מה עוד – לא מסוגלת להקשות, קצת, על החיים של מי שרוצח אותנו?
העניין הוא שכדי להפעיל זרוע ארוכה, צריך לרצות. גולדה מאיר רצתה, אי־אז ב־1972, אחרי רצח הספורטאים. האם נתניהו רוצה? האם ראשי שירותי הביטחון היום רוצים? או שהם מעדיפים לשחק במשחקי הכוח והמשא ומתן המטופשים והמשפילים מול הנהגת האסירים של חמאס בכלא הישראלי, שמאיימת בשביתת רעב על כל הרעה קטנה בתנאיהם המפנקים. אנחנו מדינה מורתעת, לא מרתיעה. אבל זה לא חייב להיות כך.
ראש הממשלה, שהוא גם שר הביטחון, צריך למנות צוות חירום שיתווה תוכנית חירום לטיפול בטרור. זו צריכה להיות תוכנית רב־מערכתית, שתכלול טיפול ביטחוני, משפטי וחוקתי מקיף. על הוועדה הזו להיות קצובה בזמן, בדומה לאופן שבו מתנהלות ועדות חקירה, ועם שיניים וסמכויות. היא לא חייבת לפרסם את מסקנותיה, זה נתון לשיקולי ביטחון, אבל היא כן חייבת לדון בליבת הדברים. לשמוע מומחים, לחשוב מחוץ לקופסה, לערוך השוואות בינלאומיות, לדרוש מהמשפטנים תשובות, לבקש פתרונות ביטחוניים, להגביל אקטיביזם שיפוטי בחוק אם צריך, להציב למערכת הביטחון לוחות זמנים לביצוע פעולות הרתעתיות אחרי פיגוע, להציב זמנים לבתי המשפט לדיונים כדי שלא יימשכו לנצח, להגביל זכות עמידה של משפחות מחבלים, לקבוע עונשי מינימום (לא מקסימום) בחוק, להטיל קנסות נגד פרסי הטרור מהרש"פ, ועוד. רעיונות לא חסרים.
הצוות הזה צריך לחתור לעשיית צדק בסיסי. התוצאה צריכה להיות פשוטה: הרעים יסבלו, הטובים ינוחו. למנוע מצבים שבהם משפחות שכולות מפגינות מול הכלא במחאה על תנאי אסירים, או שקרובי מחבלים יורקים עליהן ובעצם על כולנו. הצוות הזה צריך להאריך בחזרה את היד הארוכה שהתקצרה לה, להשיב את הכבוד ואת הצדק. 
טוב שרוצחיו של דביר שורק ז"ל נתפסו, אבל מעבר לשערי הכלא מחכים להם חיים טובים. "צר לנו שנתפסו חיים", אמר אביו, וביטא את מחשבות עם ישראל כולו
