רק צו ממשלתי נחוץ לסיפוח יו"ש, ותו לא. אחרי מלחמת ששת הימים כשביקשה הממשלה לספח את מזרח ירושלים, היא הכניסה תיקון לחוק הקונסטיטוציוני החשוב "פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח", ולפיו מסרה הכנסת לממשלה את הסמכות להחיל את החוק של מדינת ישראל על כל שטח בארץ ישראל באמצעות צו ממשלתי פשוט. וכך נאמר בסעיף החדש (11 ב'): "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". ההגדרה "ארץ ישראל" מתייחסת לארץ ישראל המנדטורית, הכוללת גם את יו"ש ועזה. בכך למעשה עשתה הכנסת את מרבית הדרך לסיפוח, ויצרה מצב שכל מה שנדרש לסיום התהליך הוא הצעד האחרון, צו שהוא "לחיצה על ההדק" מצד הממשלה. צו כזה סיפח את ירושלים.
פרט לימין המובהק, מי עוד בישראל מעוניין בריבונות? יש קונצנזוס על "הגושים" – גוש עציון, אפרת, אריאל, מודיעין וביתר־עלית, מעלה־אדומים, אלפי־מנשה, גבעת־זאב וגוש ריחן בצפון השומרון. נתניהו ורוב סיעת כחול לבן בעד ריבונות בבקעת הירדן, בעד לקטוע את כל חיבור הרש"פ עם העולם הערבי כדוגמת ציר פילדלפי, שהפך לטיילת שדרכה עוברים נשק ומחבלים ללא הגבלה, ובעד מניעת זרימת מאות אלפי פליטים מסוריה ועיראק, היושבים כיום במחנות אוהלים בירדן.
בנימין נתניהו הבטיח שלעולם לא ייעקרו יישובים, כלומר סיפוח כל היישובים – פתרון של פצצת הזמן של כחצי מיליון ישראלים החיים תחת משטר כיבוש צבאי בלתי דמוקרטי שבו כל יועמ"ש צבאי ממציא חוקי דיכוי כאוות נפשו, האלוף חותם, וכך נולדו חוקים כגון "צו תיחום" ו"צו שימוש מפריע" שנתפרו נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש והוגדרו על ידי ועדת השופט לוי כ"דרקוניים".
סיפוח יפסיק את האפליה בתחום הבנייה ביו"ש, הדורשת חתימת שר ביטחון על כל שלב בנייה ותקיעה של התפתחות היישובים. סיפוח משמעו הפסקת מדיניות מקוממת של איפה ואיפה שהופך את המתיישבים לאזרחים סוג ב', שכל ציבור פחות פראייר היה כבר מתמרד נגדה. סיפוח יסייע בבלימת שיטפון ההשתלטות הערבית על שטחי סי.
לא מזמן הבטיח נתניהו לספח עוד שטחים, ושגריר ארה"ב בארץ לא רק שלא גינה, אלא אמר זאת בעצמו, כאילו אמר לראש הממשלה: "קדימה". רוב דעת הקהל הישראלית תמחא כפיים לסיפוח שטחים שאינם כוללים אוכלוסייה ערבית, ולכן סיפוח של רוב שטחי סי עשוי דווקא להנמיך את הלהבות הפנימיות בתוך החברה הישראלית ולהקטין את הסוגיה המפלגת את ישראל 50 שנה. יש בהילות היסטרית בניצול תקופת כהונתו של דונלד טראמפ לחיסול האפשרות הפלסטינית, אחרת מדובר בהחמצה נפשעת של הזדמנות מדינית המגיעה פעם במאה שנה.
במקום לעסוק בפטפוטי הטרנסג'נדרים ומדינת ההלכה, ולשחק באופן חלומי לידיהם של השמאל וליברמן, מפלגת "ימינה" הייתה צריכה לעסוק בדרישה לריבונות, להשקיט את המהומה הפנימית המיותרת על דת ומדינה, ובאותה הזדמנות לגנוב את ההצגה ממתחרותיה מימין. בממשלה היוצאת הייתה דינמיקה של תחרות שבמסגרתה נתניהו לא היה יכול לפגר אחרי דרישות מפלגת הימין בראשות בנט ושקד. עם חזרתם, חוזרת התחרות הזאת, והם ניצלו אותה מעט מדי. הנה ההזדמנות שלהם לאתגר ולאלץ את ראש הממשלה לאמץ את הדרישה.
אבל גם נתניהו יכול להרוויח מכך. סיפוח יחזיר מיד את נושא הבחירות אל סוגיות חוץ וביטחון במקום דת ומדינה החביבים על ליברמן, סתיו שפיר ויאיר לפיד. דיון כזה יחשוף את הבקיעים בתוך כחול לבן המתחלקת בין תומכי ריבונות לאלו הנחרדים מכך, אך מתחפשים לימנים עד לבחירות. ריבונות תסיר מהם את המסכות.
האם אפשר לעשות מהלך כזה בתוך מערכת בחירות? היועמ"ש ובג"ץ אישרו את המשך שיחות טאבה, סמוך לבחירות 2001, שניהלה ממשלת מעבר בת פחות מ־40 ח"כים. אהוד ברק ויתר בשיחות ההן על הכול. בג"ץ אישר גם את המשך השיחות של ממשלת אולמרט על רמת הגולן סמוך לבחירות 2009. אין לבג"ץ זכות למנוע את חתימת הצו של החלת החוק, ואם יעשה זאת, יהיה ברור שמיד לאחר הבחירות זה יקרה.
אירופה האנטישמית תשתולל, אבו־מאזן ירתח, מדינות ערב תשלמנה מס שפתיים, תהיה מהומה נאה שבסופה ישתפר מצבנו בלי היכר. כעת נתניהו צריך לשכנע את ידידו טראמפ שבזה תלוי עתידו הפוליטי. ריבונות. סדר יום ציוני, לשם שינוי. זה בהול וזה אפשרי.
