דמיינו ערבי, חובש כאפייה, עומד עם מצלמה בקלפי באחד מיישובי גב ההר. הוא מצלם כל בוחר שנכנס לקלפי מרגע שנכנס ועד שעבר אל מעבר לפרגוד, ומיד כשיצא משם. דמיינו אדם גלוי ראש מצלם כל אישה חרדית שבאה להצביע בקלפי בבני־ברק. כשמתפתח ויכוח קולני, הצלם אומר כי הוא משקיף מטעם מפלגת בל"ד והוא עושה כן כי ידוע שביו"ש מזייפים בחירות, או שהחרדים זייפנים.
בשבועות האחרונים הגיעה אל השיח הציבורי ואל שולחנה של ועדת הבחירות לכנסת ה־22 תוכניתה של מפלגת הליכוד להציב בבחירות יותר מאלף מצלמות על גופם של משקיפים בקלפיות במגזר הערבי, כפי שעשתה גם בבחירות באפריל.
לפי חוק הבחירות, הרכב ועדת הקלפי כולל מזכיר ועדה מקצועי שממנה ועדת הבחירות המרכזית, ועוד שלושה חברים נציגי מפלגות לפי מפתח – ימין, שמאל, מרכז, ערבים וחרדים. מפלגה שאין לה ייצוג בקלפי מסוימת ממנה משקיפים. המבנה הזה אמור להיות חסם מפני זיופים בבחירות, כי התפיסה היא שהמפלגות יפקחו אלה על אלה ועל נציגי ועדת הבחירות. המחוקק ביקש למנוע זיופים, אבל בד בבד קבע בלמים כדי לא להפוך כל משקיף לצבא אכיפה והפחדה מטעם עצמו. לכן, לפי חוק הבחירות מרחב הקלפי כולו הוא סטרילי, ואסור לחברי ועדת הקלפי ולמשקיפים לדבר בטלפון או במכשיר קשר, ולהפעיל מכשיר רדיו או טלוויזיה. המחוקק לא צפה עולם שבו אפשר לצלם כל כך בקלות. השאלה כעת היא אם צריך להפעיל שכל ישר ולהבין שהמחוקק התכוון לאסור גם על מצלמות, או לנצל את החריץ שנוצר בין החקיקה לטכנולוגיה. בסופו של דבר, חבר ועדת קלפי או משקיפים הנתקלים בחשד לזיוף, יכולים לתעד התרחשות ספציפית או לקרוא למשטרה. אבל די ברור שלא נכון שיצלמו בכל רגע נתון.
להצבת מצלמות יש מגוון השפעות. בפוסט שפרסם בפייסבוק ב־10 באפריל 2019 שגיא קייזלר, שעמד מאחורי מבצע המצלמות, הוא מתגאה שהייתה לו "תרומה מכרעת לאחד ההישגים החשובים ביותר של מחנה הימין: שיעור ההצבעה במגזר הערבי ירד לפחות מ־50 אחוזים, הנמוך ביותר בשנים האחרונות". די בזה כדי להבין ששמירה על טוהר הבחירות לא הייתה, ואיננה, המטרה היחידה של המבצע, אלא הרצון להרתיע בוחרים ממגזר מסוים. די לחשוב מה היה קורה לו היה מדובר בניסיון להוריד אחוזי הצבעה בימין.
האם מצלמות ימנעו זיופי בחירות, ולפיכך האם ראוי להפעיל מצלמות באופן שוויוני? לדעתי לא. כדי ליצור הרתעה מפני זיופים לא צריך מצלמות אלא אכיפה. וזהו לוז העניין: זיופי בחירות בישראל לא נחקרים לעומק ואין לגביהם כמעט אכיפה והגשת כתבי אישום. גם אם יהיו מצלמות, מישהו יצטרך לצפות בסרטים ולהפיק ממצאים. לכן, קודם כול צריך לשנות את מדיניות האכיפה ולהשקיע זמן ומשאבים על סמך האפשרויות הקיימות.
אף שנדמה שמצלמות הן אימוץ טכנולוגיה מתקדמת, הן אינן בהכרח הפתרון לזיופי בחירות. כדי למצוא הצבעות כפולות (למשל אדם אחד שנכנס פעמיים לקלפי, ומצביע בשביל מישהו שמת), אפשר להשוות בין מאגרי הבוחרים למאגרי רשות האוכלוסין. זיופי פרוטוקולים אפשר לאתר בסריקה. ניתוח ממוחשב ילמד על חוסר התאמה בין אחוזי ההצבעה בקלפי אחת מול הקלפיות הסמוכות, או על דפוסי הצבעה מוזרים, ויביאו לבדיקה מעמיקה יותר. בינה מלאכותית תגלה שינויים ומחיקות שנעשו בכתב יד; תאתר פרוטוקול שמישהו הביא מהבית, שינויים בכתב היד וכדומה.
מה אכפת לך שמצלמים, שואלים אותי. הרי מצלמות מוצבות היום בכל קרן רחוב. ובכן, זאת הרעה החולה של הדור שלנו. תמונות הן מידע ביומטרי, וההתפתחות הטכנולוגית בשנתיים האחרונות משנה מהותית את התוצרים שאפשר להפיק מהן. זהו לא רק זיהוי אדם במקום מסוים ובזמן מסוים, אלא יכולת לעבד פרופיל התנהגותי־פסיכולוגי על אדם בהסתמך על הצילומים. מאגר סרטי וידאו של כל הבוחרים לא צריך להיות בידי מפלגה פוליטית, ומוטב שלא יינתן לוועדת הבחירות ללא דיון ציבורי מסודר ומעמיק ובאמצעות חקיקה שתקבע מה מותר לעשות בו, איך לעבד אותו ומתי לבער אותו.
