פארסת ההופעה "בהפרדה מגדרית" בפארק העירוני בעפולה הסתיימה בכי טוב. ההופעה יצאה לפועל לאחר ששופט המחוזי השני תיקן את שעיוות חברו, ונתן את ההחלטה הסבירה היחידה במקרה הזה: ציבור חרדי שרוב דפוסי חייו מתנהלים בהפרדה מגדרית זכה במופע קיץ אחד בפארק העירוני, בהתאם לנורמות חייו. צריך רק לקוות שהחרדים קיבלו בכך שיעור מאלף כיצד יכולה המערכת המשפטית, שהם משמיצים כל כך, להצילם מידי תפיסות ליברליות קיצוניות מדי (החלטת בג"ץ להשיב את ההכרעה הראשונה על מכונה, בעת שההופעה כבר הייתה בשיאה, הייתה פרוצדורלית, ולא עסקה בלב המקרה).
השאלה המעניינת יותר בסיפור שאלת הרקע: כיצד אנשים שאמורים להיות חכמים – שופט מחוזי, בכירות שדולת הנשים, אנשי ציבור ופוליטיקאים שבאו לגזור קופון – טיפסו גבוה על עץ רעוע כל כך.
התשובה היא שציבור חילוני גדול נמצא בשנים האחרונות בחרדת זהות. הוא חש שהפך מציבור שההגמוניה שלו אינה מוטלת בספק לציבור שמוקף מכל עבר ב"דוסים", חרדים או חרד"לים, הנוגסים בשאריות החופש שלו. וכמו בתמונת ראי של ההוויה החרדית, אחרי התחלת חילונם של החיים היהודיים באירופה, גם הוא מגיב בקיצוניות והופך לאורתודוקסיה חילונית: שום פשרה לא תהיה עם הדתיים, כי כל פשרה תביא עלינו את המדרון החלקלק. ישן אסור מן התורה.
הגישה הזאת שגויה ופסולה מכל היבט. ברמה העובדתית: המרחב הציבורי בישראל עובר בעשורים האחרונים תהליך של חילון עמוק, ולא הדתה. כל אדם הגון יכיר בכך: מספר העסקים הפתוחים בשבת או מתהדרים במאכלים לא כשרים עלה פלאים; תרבות הלהט"ב מוחצנת במלוא העוצמה; תעשיית הפרסום נעשתה כל כך בוטה ברמות ההחפצה הגופנית שלה, עד שאפילו אנשים האמונים על עקרון חופש האדם על גופו כבר יוצאים נגדה. פירוט נרחב של התהליך אפשר לקבל בספרו של פרופ' גיא בן־פורת, "חילונו של המרחב הציבורי בישראל".
הבסיס לחרדה החילונית הוא אחר. בד בבד עם חילונו של המרחב הציבורי, במערכות השלטון בישראל אכן בולטים בעשורים האחרונים הרבה יותר חובשי כיפה. זה נובע הן משיעור הילודה, הן מכוח פוליטי והן מרצונם החדש של החרדים – בשל הכרח כלכלי ומתוך תחושת עוצמה גם יחד – להשתלב במערכות החברה הישראלית. וכך במשרדי ממשלה יש הנחיות שבעבר לא היו עולות על הדעת, ויתרה מזו: דווקא במערכות שהציונות הדתית בולטת בהן, כמו הצבא ומערכת החינוך, ניכר הרצון לנצל את כלי הממלכה האלה כדי "להנחיל יהדות", ובלשון חילונית: הדתה.
אבל המאבק הגורף מדי במגמות האלה שגוי. במקום להתמקד בניסיונות לכפייה דתית, נוצר לעיתים קרובות מדי מאבק בכל מה שמריח יהדות. כל ציור של ילד חובש כיפה בספר לימוד הוא אויב מסוכן; הנחלת ידע על המסורת היהודית, שהייתה דתית לחלוטין עד לפני כ־250 שנה, נתפסת גם כן כהדתה. זו טעות קשה. כי המדרון המוביל מראש הגבעה אל הבור הכרוי תחתיה הוא חלקלק.
ככל שחילונים יפחדו מכל סממן יהדות, יותר ויותר חרדים, שלא מכבר התחילו את מסעם הסבוך אל המרחב הציבורי הכלל ישראלי, יירתעו מכל סממן של מודרנה ליברלית. ההקצנה החרדית, בדמות דרישות שלא נשמעו מעולם, כמו הפרדת גברים ונשים באוטובוסים, אינה אלא ריאקציה לפחד של החרדים הישנים מהיפתחותם של חרדים חדשים אל ההוויה הכלל־ישראלית. וכשיקצינו החרדים שוב יקצינו גם החילונים, וחוזר חלילה. וחלילה אם חוזר.
זהות תרבותית ייחודית היא ביטוי של כבוד האדם, כשם שזכויות נשים הן ביטוי כזה. ומה עושים כשזכויות מתנגשות? דווקא תפיסת העולם המערבית הייתה אמורה לתת את התשובה: בודקים כל מקרה לגופו, ומבקשים לאזן באופן מידתי בין הזכויות – למשל, באישור הפרדה בהבטחת מרחב שווה בהיקפו ואיכותו לשני המינים. כשם שמצעד הגאווה בתל־אביב, שאופיו המוחצן מינית הוא לצנינים בעיני ישראלים רבים, כולל חלקים מקהילת הלהט"ב, ראוי להגנת החוק ותפיסת העולם הליברלית, כך גם מופע ההפרדה החרדי. עברו הימים שהמרחב הציבורי היה שייך רק לבעלי תפיסת עולם אחת.
