בשבוע שעבר, במהלך צום תשעה באב המציין את חורבן בתי המקדש, קיבלנו תזכורת לחורבן שעוד חי ובועט. במשך בוקר שלם ובימים שלפניו, התחולל מאבק איתנים פנים-ישראלי בשאלה האם לאפשר ליהודים להיכנס למתחם הר הבית, אל מול התפרעויות ואלימות מצד המוסלמים שחגגו את היום הראשון בחג הקורבן. שימו לב, המאבק לא היה על רצון לעלות ולבנות את בית המקדש, אלא רק להיכנס, שלא לדבר על להתפלל או להתייחד עם הבורא.
המאבק הזה הסתיים בסוג של תיקו. מאות יהודים "הורשו" להיכנס להר הבית, אבל רק למספר דקות ותחת מטחי אבנים וקללות ויריקות, ומנגד הצד המוסלמי האלים שרגיל לנצח בכוח הזרוע, נאלץ הפעם לחזות במספר דקות בהן ראה יהודים בהר הבית ביום חגו, מחזה שכמובן גורם לו להפוך לאספסוף נבער ואלים שחפץ בסילוק היהודים ופגיעה בהם ובשוטרי משטרת ישראל.
אך מאחורי המאבק החד-פעמי הזה, מתחולל מאבק מר ורב-שנים על זכותם של יהודים בהר הבית. לא רק על זכותם של "הקומץ" כפי שמכנה אותנו ד"ר רן ברץ בטורו, אלא על זכותו של העם היהודי והקשר שלו להר הבית במובן הרחב.
וכאן למעשה, ואת זה חשוב להבין, לקחו על עצמם בעשרות השנים האחרונות, מגרשון סלומון, יהודה גליק ועציון ועד ארנון סגל – חלוצים יהודים, לא פחות, את משא המאבק למען הדורות הבאים. כי בדור בו ימחה זכר הר הבית, בתי המקדש וערש ההיסטוריה היהודית מהזיכרון הלאומי, הדתי והאישי – בדור זה תתחיל ההשמדה העצמית של העם היהודי. שכן ברגע שהעם היהודי יהפוך להיות עם ככל העמים, חסר ייחודיות, חסר קשר הדוק להר המוריה ולציון – תקרוסנה הן התפיסה הלאומית והן הדתית באבחה אחת. "אפילו" הרצל לא שכח את בית המקדש בהר הבית. במקרה זה, גם עשרה יהודים שעולים להר הבית מספיקים כדי לדרוש את פתיחתו, שכן הם לא התעקשו על זכותם להיכנס לסכנין או לאום אל-פחם, אלא למקום הכי קדוש לעם היהודי.
במישור הפרקטי, אמרה ידועה מתייחסת לביצה והתרנגולת, מה הגיע לפני מה? הביצה או התרנגולת? וכך לטעמי, טועה ד"ר רן ברץ שאותו אני מעריך מאוד ושכתב מאמר בנושא מעל דפי העיתון, בחשבו כי הביצה הגיעה לפני התרנגולת, או שמא התרנגולת לפני הביצה.
אכן, המספרים מדברים היום על עשרות אלפי יהודים בלבד שעולים להר הבית בשנה לעומת 50,000 בהופעה של עומר אדם. ראשית, ההשוואה הזו כמובן אינה רלוונטית שכן היא עוסקת בתחומי עניין שונים מהותית, אך בכל-זאת, בואו נדבר קצת על מספרים.
בשנה אחת ישנם 365 ימים, ו- 8760 שעות. הר הבית לעומת זאת, זמין לכניסת יהודים רק, שימו לב, 1080 שעות בשנה. כלומר בערך שמינית מהזמן. בימי שישי ושבת, הר הבית סגור לכניסת יהודים. ובמהלך השבוע? פתוח רק בשעות הבוקר המוקדמות, ושעה אחת בצהריים.
בנוסף, בהר הבית שואף האדם היהודי, החילוני או הדתי, לקיים התייחדות פרטית, או לקיים מעשה לאומי כמו הנפת דגל או שירת ההמנון הלאומי, הבעת תפילה אישית או טקס שמיוחד וחשוב לו. כך, המוני בית ישראל מציעים נישואין לאהובת לבם בכותל המערבי, מקיימים בר-מצווה בכותל, מצטלמים עם הדגל או מגיעים לבכות ולבקש תפילה בכותל. אותם אנשים בדיוק היו יכולים תאורטית להגיע להר הבית, הרי גם פיזית מדובר במרחק של מטרים ספורים. אך במציאות שהכתיבה מדינת ישראל – האזרח היהודי בניגוד למוסלמי, לא יכול להציע נישואין, להתפלל, לבכות, לשיר את ההמנון הלאומי ואפילו לשתות מים בהר הבית, שמא ייעצר ויסומן כאויב המדינה.
נזכיר בהקשר זה גם את רדיפת הרשויות, מעקבי המחלקה היהודית בשב"כ, שלי ידוע ממקור ראשון על קיומם כלפיי וכלפי אחרים, ואולי חשוב מכך – את הדרת הר הבית ממשרד החינוך. ובכן, כמה אזרחים נורמטיביים שאתם מכירים מעוניינים להיכנס לבנק המטרות של השב"כ והמשטרה? וזו בדיוק הביצה והתרנגולת. כשאדם מרגיש נרדף בהר הבית על-ידי המדינה שלו, הוא צריך להיות בעל תודעה גבוהה מאוד כדי להתעקש ולהגיע.
מעבר לכך שמצב כזה של רמיסת זכויות יסוד כלפי ציבור מסוים רק בגלל שציבור אחר מאיים לפגוע בו אמור להטריד כל ליברל, במציאות כזו, לצפות ולדרוש עלייה מהותית בכמות העולים כתנאי למתן זכויות זה ממש ההגדרה המילונית של "הרצחת וגם ירשת". שכן אם אתה כמדינה מדכא את המחשבה על הר הבית, מהלך אימים על אלה שרוצים לעלות, ומאזין לטלפונים של אלו המעודדים עלייה, ומצד שני מלין כפי שעשה השבוע השר ארדן על כמות העולים הנמוכה כשאתה עצמך אינך בין העולים והנאבקים למען הנושא, אזי מדובר בצביעות.
ודווקא משום כל אלה, מובילי דעת קהל, דוקטורים ומנהיגים שונים במחנה הלאומי צריכים להגביר את קולם, לדרוש את הפסקת האפליה ורדיפת היהודים בהר הבית ולספק לנו רוח גבית במאבק.
כי ככל שקצב השינוי והלחץ הציבורי יגברו, כך גם הרבנים יתעוררו משנתם, וכך הציבור הן החילוני, הן החרדי, הן הדתי והן המעורב, יגיע יותר ויותר להר הבית ופחות לכותל המערבי שלו. וזה, אינטרס של כולנו, למען הדורות הבאים והישרדות העם היהודי בארצו.
