"סמוטריץ' עף מהר מדי למעלה. השתן עלה לו לראש", אבחן דובר מטה ההסברה של הליכוד, ארז תדמור, את שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' אחרי העימות הגדול בתחילת השבוע עם ראש הממשלה נתניהו. תדמור התראיין בתוכנית שאני מגיש ברדיו ירושלים ולא חסך ביטויים בוטים נוספים מסמוטריץ'. מירי רגב המשיכה אמנם באותו סגנון נגד שר התחבורה ("פּישר, מי אתה בכלל"), אבל רגב היא שרה בממשלה ותדמור הוא עדיין עובד מפלגה. משהו קורה בשיח הציבורי הנמוך שאליו אנחנו מידרדרים. אין אפילו היררכיה. יכול להיות שסמוטריץ' עצמו הוא אחד האחראים לכך.
אבל סמוטריץ' הוא הרבה יותר מזה. מעבר לציוץ החצוף והמשתלח בנתניהו ("אפס מנהיגות, אפס משילות, טרלול במשמרת שלו") עומד איש מסוכן בעל עמדות פרימיטיביות למדי, גם אם הנאומים שלו שוטפים והדיבור קולח. סמוטריץ' מייצג תפיסה גזענית, שרואה הבדלים בין בני אנוש בדמותו ובין כל האחרים, שהם נחותים בהגדרה. הוא כמובן סוחב את העגלה המלאה, עמוסת החוכמה והצדק המוחלט. כל האחרים מדדים אחריו בעגלות מקרטעות וריקות.
סם החיים של סמוטריץ' הוא ההפרדה וחידוד השוני וטיפוחו. זו הפרדה אנכית, לא אופקית. זה "אנחנו" ו"הם". אנחנו המעולים, הטובים, הנעלים מול כל השאר. אנחנו והחילונים, אנחנו והשופטים, אנחנו והשמאלנים, אנחנו והערבים, אנחנו והלהט"בים. אנחנו זו נבחרת ישראל, האליטה האולטימטיבית, וכל השאר צריכים להוריד ראש, כי הם לא באיכות שלנו. כשסמוטריץ' דיבר בשבוע שעבר על הצורך לחדש כאן את שלטון ההלכה, מעשה שרוב בני הציונות הדתית מתנגדים לו, הוא נקט לשון מזלזלת כלפי השותפים בממשלה ש"אנחנו צריכים להסתדר איתם".
זהו סמוטריץ', אנחנו צריכים להסתדר איתו, ולא הוא, חלילה, שמייצג שני מנדטים של האיחוד־הלאומי־תקומה, צריך להסתדר איתנו. זוהי תחושת עליונות של מיעוט מבוטל, שמשולבים בה גם אלמנטים מסיתים. כי כאשר סמוטריץ' מצהיר שלא ראוי ולא נאה לאשתו לשהות בחדר אחד בבית החולים עם יולדת ערבייה, מה הוא בעצם משדר? אל תתקרבו אליהם. תשמרו מרחק. הם יכולים לנקות לכם את החדר, אבל לשהות ביחד? חס ושלום.
את הפילוסופיה הגזענית הזו סמוטריץ' מתרגם לתוכנית המדינית האיומה שלו, שיש בה מסר אחד: ישראל צריכה ליזום מלחמת חורמה בשטחים שתסתיים בגירוש הערבים מכאן. או לפחות בהכנעה שלהם לתוך מדינה שבה יחיו שני מעמדות – הגבוה והנמוך, החכם והטיפש. סמוטריץ' מציע בעצם אפרטהייד רשמי בתהליך שבו ישראל תחיל ריבונות על השטח. הפלסטינים ייאלצו לוותר על השאיפות הלאומיות שלהם ויחיו במנהלות מוניציפליות מקומיות בלבד, שאותן הן יבחרו וינהלו באופן עצמאי.
לאורך השנים, לפי תוכנית סמוטריץ', בהתאם למבחן הנאמנות של הפלסטינים למדינת ישראל והנכונות שלהם לשרת בצבא (!) אפשר יהיה לשקול את התושבות שלהם, ואולי אף אזרחות. מי שלא רוצה לגנוז את השאיפות שלו, "יקבל מאיתנו סיוע להגר לאחת ממדינות ערב הרבות". יש לסמוטריץ' גם תוכנית פינוי־פיצוי, שהוא מכנה אותה רנסנס מדיני. "התוכנית ההומנית קוראת לעידוד הגירה מרצון באמצעות פיצוי", כתב השר.
אצל סמוטריץ' אין גבולות ביחס למגזר או למגדר. אחרי שהוא יסיים את המלחמה בערבים, ואם תישאר כאן מדינה, הוא ילך לטפל בכל הסוטים האחרים. אם זה הסוטים משלטון ההלכה המיועד, או משלטון החוק כפי שהוא רואה אותו, או משלטון הימין הקיצוני שהוא מייצג, או כל המטורללים האחרים. הזלזול שלו בנשים לא מפתיע. הוא ניהל מלחמה גדולה בשילוב של נשים בתפקידי לחימה, אף על פי שאפשר להניח כי רבות מהן, כולל טייסות ונווטות קרב, עמדו במבחנים הרבה יותר קשים בצבא מסמוטריץ' שהסתפק בשירות מקוצר ומקוטע, שיש גם מי שיראה בו סוג של השתמטות.
מעניין באמת למה סמוטריץ' לא מוכן לראות טרנסג'נדרים בצבא. "מישהו בצבא קיבל מכות חום", הוא אמר על ההחלטה לגייס אותם. במה סמוטריץ' יותר טוב מכל אחד מהם? למה הוא יכול לשרת והם לא? במה הוא יותר טוב מכל אחד מאנשי הקהילה הלהט"בית, שנגדם הוא ארגן את מצעד הבהמות מול מצעד הגאווה בנובמבר 2006 בירושלים, יחד עם בוגרי תנועת כהנא ועם בנצי גופשטיין שקרא לשרוף כנסיות.
מקור הנתק
במדינה של סמוטריץ' המשפטנים ואפילו השופטים צריכים להתיישר על פי קווי המתאר ההלכתיים שלו. אחרת הם מטורללים, כמובן. אם דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא בעיני סמוטריץ "ראש הממשלה האמיתי", השופט יונתן אברהם הוא "אוויל" שמייצג מערכת משפט "מטומטמת. טמטום פרוגרסיבי פונדמנטליסטי", כפי שצייץ. השופט אברהם זכה לקיתונות של בוז בגלל החלטה שגויה שקיבל לדעתי למנוע הפרדה באירוע חרדי בעפולה, אבל סמוטריץ' עושה עליהום על כולם ודה־לגיטימציה ממשלתית לשופטים, שגם הם כמובן נופלים בחוכמתם מכבוד השר. העיקר לפרק את אדני החוק במדינה הזו, ולהרוס את האיזונים שעוד נותרו כאן, כי הרי בחזון של סמוטריץ' אין דמוקרטיה.
"שנאה ודמגוגיה", אמר על דברי סמוטריץ' שופט בית המשפט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין, איש הציונות הדתית, אולי האחרת, הסובלנית והמתונה. מישהו עוד מקשיב לדברים האלה ב'ימינה', או שגם עילוי כמו רובינשטיין נחשב מטומטם?
בתחילת שבוע שעבר, בתשעה באב, ביקרתי בעפרה. הלכתי לנחם את בני משפחת שורק על הרצח המזעזע של בנם דביר ז"ל, אף שאיני מכיר אותם. ביציאה התנהל הוויכוח הידוע על מתנחלים ואחרים, ומדוע הם לא זכו לאהדה גדולה בציבור במהלך עשרות שנות התיישבות קשה בשטח. הספר של דויד גרוסמן שהחזיק דביר במותו לימד על שיח אחר של דור צעיר של מתנחלים, שאולי רוצה להכיר מקרוב את בעלי הדעות השונות, מה שעשוי היה להגביר כאן אחדות כל כך נדרשת.
בצלאל סמוטריץ' לא שייך לאסכולה הזו. הוא מפריד ומשסה, שחצן ומתנשא, גזען כלפי אוכלוסיות שלמות, ובעצם כל הסיבות לנתק בין קדומים ותל־אביב. והוא גם שר התחבורה וחבר בקבינט, ועוד צפוי לו קידום אחרי הבחירות. השם ישמור. 
