שני ראשי ישיבה היו לי, והמזג שלהם היה שונה מאוד. פעם זימנו את כל תלמידי המחזור שלנו למפגש ארוך במכללה למורים שליד הישיבה, כדי שנשמע על החשיבות של העיסוק בחינוך ועל מסלול הלימודים. את המפגש פתחו שני ראשי הישיבה. לאחר שדיברו שניהם בקצרה התיישב הרב ליכטנשטיין, בעוד הרב עמיטל פנה ללכת. לפני שיצא מהדלת, הסתובב הרב עמיטל אל עמיתו, ואמר לו: "אתה לא רוצה לבוא? זה קצת משעמם, מה שידברו איתם עכשיו". הרב ליכטנשטיין השיב לו: "כשעוסקים בחינוך, צריכים לעשות גם דברים משעממים". "בסדר גמור", אמר הרב עמיטל, "אז תישאר". והלך.
למדתי הרבה מהאירוע הקצר הזה. למדתי ממנו איך אנשים מאוד שונים יכולים להסתדר ביחד, בעיקר אם יש להם חוש הומור. למדתי ממנו כמה היה חשוב לראשי הישיבה שלי שנשקול לעסוק בחינוך. למדתי ממנו גם שלעיתים באמת חייבים להתמסר לדברים משעממים. לפעמים די בכך שאחד מתוך שניים יעשה זאת; אבל לפעמים זה לא מספיק.
הבחירות הללו משעממות. הן עומדות להתקיים בעוד פחות מחודש, ואף אחד אינו נסער. לפעמים נדמה שהבחירות לא מאוד מעניינות אפילו את המועמדים עצמם. גם כשהם צועקים זה על זה, נדמה שהם רק ממלאים בנאמנות את התפקיד שגזרו עליהם היחצנים. אלו בחירות מיותרות, סמוכות מדי לבחירות הקודמות. אלו בחירות שאינן מעמידות במוקד שום נושא חשוב השנוי במחלוקת. התוכנית "סיינפלד" זכתה להצלחה מסחררת, אף שהייתה "תוכנית על כלום", ואולי דווקא בגלל זה. אבל מתברר שמה שעובד בטלוויזיה לא כל כך עובד בפוליטיקה, אולי משום שהפוליטיקאים שלנו פחות מצחיקים מג'רי ומקריימר. אין לנו סבלנות לבחירות על כלום.
אני מעז לשער שאחוז ההצבעה בבחירות הללו עלול להיות נמוך במיוחד. ב־2006, אחרי כמה מערכות בחירות די צפופות שהתישו את הבוחרים, נרשם שיא שלילי בשיעור ההצבעה בישראל: 63.5 אחוזים. אני חושש שאולי הפעם נשבור את השיא הרע הזה, ונגיע לאחוזי הצבעה אמריקניים, שקרובים יותר ל־50 אחוזים. הרבה מאוד ישראלים יהיו בחו"ל. סטודנטים רבים יאריכו את הטיול שלפני שנת הלימודים, והרבה אנשים ששכחו מתי היו סטודנטים פשוט לא יטרחו להגיע; הבחירות הללו משעממות אותם. הבעיה היא, שלעולם אינך יכול לדעת מתי בחירות משעממות להפליא יתבררו כגורליות להחריד.
"מה רע בלהיות טיפוס משעמם?" שאל ג'ורג' בוש ב־1988, מעט לפני שנבחר לנשיאות ארה"ב. רק 50 אחוזים מהבוחרים טרחו לבוא להצביע בבחירות ההן. שנה וחצי לאחר שהושבע בוש לתפקידו כנשיא, פלש סדאם חוסיין לכוויית. הנשיא המשעמם מצא עצמו מוביל בהצלחה רבה את מלחמת המפרץ, שאיש לא חזה כאשר הצביע עבורו או כאשר נשאר בבית בזמן ההצבעה. מילא כשמדובר במלחמה מוצלחת שאיש לא צפה; לצערנו שכיחה ממנה מלחמה כושלת שאיש לא צפה. מיליוני אזרחי ישראל שלא טרחו להתייצב בקלפי בבחירות 2006 לא שיערו שארבעה חודשים לאחר הבחירות יוביל ראש הממשלה אולמרט בפזיזות את מדינת ישראל למלחמת לבנון השנייה. ולא פחות מסוכנת עלולה להיות יוזמת שלום הרפתקנית. כאשר נבחר רבין ב־92', איש לא העלה על דעתו את אסונות אוסלו.
כל מי שלא בא להצביע, כאילו הצביע עבור מתנגדיו. איש ימין שלא טורח להגיע לקלפי, כאילו שם פתק של הרשימה הערבית המשותפת. לחרדים אני לא דואג: הם מן הסתם יתייצבו בהמוניהם, ואולי אפילו ירוויחו מאחוז הצבעה נמוך של כל היתר. אבל שאר חברי הקואליציה הימנית עלולים לחטוף. מצד שני, אפשר לחשוב על המצב הזה אחרת: כאשר רק מחצית מן האזרחים טורחים להצביע, כל אחד מהמצביעים משפיע כפליים, כאילו שם בקלפי שני פתקים. במצב הזה אמור להיות לנו תמריץ כפול להגיע לקלפי.
אז מה אם הבחירות משעממות. אבותינו לא הוטרדו כמונו משעמום. הם עבדו בעבודות משעממות, ושמחו על כל שעת פנאי משעממת. אבל אנחנו, בני הדור הזה, לא יודעים להתמודד היטב עם שעמום. "כולם עורגים לחיי נצח", אמרה הסופרת סוזן ארץ, "ואז משתגעים משעמום בגלל סוף שבוע גשום אחד". כששואלים אותי למה התורה חוזרת בפרשת נשא שתים־עשרה פעמים על ששת הפסוקים המונוטוניים של קורבנות הנשיאים, אני משיב: אולי כדי שנדע שצריך ללמוד תורה גם כשנדמה שזה משעמם. זה נכון גם לגבי דברים פחות קדושים. אין לנו ברירה אלא להתעניין בבחירות, ואין לנו ברירה אלא להצביע. אם בערים מסוימות בארצנו המצביעים מתייצבים גם כשהם מתים, אנחנו נוכל להתייצב בקלפי גם כשאנחנו משועממים.
