ללכת שבי אחריה

מגיל אפס עד 13 הייתי ילדת חרמות וכאפות. כן־כן, סיפור עצוב, כבר כתבתי על זה אלף פעם. אבל אז בגיל 14 גיליתי את ההומור, והוא הפך להיות כוח־העל שלי. אך כמו כל גיבור־על שנחוץ לו זמן להתאזן עם הכוחות שלו, לקח לי לא מעט שנים להשתמש בו רק לטוב. היו תקופות שהייתי יותר מדי צינית, היו תקופות שהייתי יותר מדי וולגרית. נדרשו לכך שנים, עשרות שנים, עד שדייקתי אותו לטוב. גם לי וגם לאחרים. אבל הוא היה שם בשבילי כל הזמן.

בכל מקרה, מהרגע שגיליתי את קסם ההומור השתמשתי בו בכל עת, בכיתה ומחוץ לכיתה. בהפסקה ובשיעור. בחוג ובתנועה. עם האחים, עם ההורים, עם הבני־דודים. בבית הספר זה היה מאתגר יותר. חלק מהמורים זרמו, אחרים פחות. חלק הגיבו על בדיחה בבדיחה, אחרים סתם צחקו. אך ככל שגדלנו והתקדמו השנים לכיתות הגבוהות בתיכון, כך הייתה למורים פחות סבלנות לשתף פעולה עם הצחוקים ויותר רצון וצורך להחזיק כיתה וללמד.

ומתישהו בכיתה י', שיעורים רבים נפתחו ב"שלום תלמידים – ויטלזון בבקשה החוצה, כדי שנוכל להתחיל ללמוד". בהתחלה זה הפריע לי, אפילו הבהיל. אבל עם הזמן, זה דווקא נראָה לי מגניב. הימים ימי הסדרה "האפי דייז" ו"גריז", וקסם לי לא להיות החנונית אלא הפושטקית המגניבה. למבינים – או נכון יותר, לזקנים – מי רוצה להיות אנדריאה צוקרמן? כל מה שבא לי להיות זה ברנדה וולש.

"היא תפסה אותי בהפסקה, הניפה מולי אצבע ואמרה: תקשיבי טוב, ויטלזון, את חכמה! את לא תצליחי לעבוד עליי שאת מופרעת. את תלמדי שבהפסקה צוחקים ובשיעור לומדים. ואני הבנתי שלמילים האלה חיכיתי, והלכתי אחריה"

כך, בזמן השיעורים הסתובבתי לי בשקט שלי. יש משהו מכשף בחצר הריקה בזמן שכולם בשיעור. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. את עובדי האחזקה שגורפים את העלים הנושרים, את המגרש מלא בתלמידים הנושרים. הספרייה שקטה, חדר המורים מזמין אותך לכוס תה מנחמת, וברחבה המרכזית – שבדרך כלל צפופה ורועשת ועמוסה –

פתאום אפשר לראות את הספסלים ואת הצורות של העיגולים על המדרכה.

ואז הגיעה גלרמן. גלרמן הייתה המורה לכימיה. היא הייתה חדה ושנונה, מאלו שעונים לי על בדיחה בבדיחה.

באופן מפתיע היא תמיד אמרה את המילה האחרונה. ולמרות שידעתי בדיוק איפה גבול הטעם הטוב, הפיתוי להפוך לנערה המופרעת והמגניבה והמורדת היה חזק. אז חציתי את הגבול והיא נאלצה להוציא אותי גם. באחת ההפסקות היא תפסה אותי, ממש ככה ביד. הושיבה אותי, הניפה מולי אצבע ואמרה: תקשיבי טוב, ויטלזון, את חכמה! את לא תצליחי לעבוד עליי שאת מופרעת. את חכמה ואת תקשיבי לי עכשיו. את תתחילי לשבת וללמוד, כי את יכולה. את תלמדי שבהפסקה צוחקים ובשיעור לומדים. היא הסתכלה לי בעיניים, ואני הבנתי שלמילים האלו חיכיתי, והחלטתי ללכת אחריה.

התחלתי עם השיעורים אצלה, המשכתי במתמטיקה ולאט־לאט הצלחתי להצליח. שמרתי את ההומור למדי פעם ובטוב טעם, ולמדתי בשאר הזמן. המחנכת שושנה האהובה נתנה לי את כל הבמה במסיבות ראש חודש ובאירועים, ואני הצלחתי לתת מקום מסודר לחלק המשוגע וההומוריסטי שבי, בלי לוותר על הלמידה ועל ההתאמה למסגרת.

לפעמים הסתבכתי וגלרמן הייתה נעמדת ראשונה מימיני וערבה לי מול ההנהלה. כשהתקרבו הבגרויות היא "שידכה" לי מורה פרטית, שידעה שאסכים לנסוע עד אליה כי הייתי חברה טובה של הבן שלה. וכשמתמטיקה התחילה לבלבל ולהלחיץ, היא עזרה לי להבין שעדיף 100 בארבע יחידות מאשר 60 בחמש יחידות.

סיימתי בגרות בענק. 100 עגול בכימיה. יצאתי מהתיכון גם "חכמה" – בכל אופן לפי הפרמטרים האלו –

וגם מצחיקה ושמחה. במשך שנים התקשרתי למורה גלרמן בערב ראש השנה ובערב פסח. בתקופת הרווקות נפגשנו בחתונה ומצאתי את עצמי מתיישבת לידה, שופכת את שעל ליבי ומקבלת ממנה טיפים משני חיים למציאת הזוגיות הנכונה לי.

השבוע היא חגגה יומולדת, והבנות והכלות שלה עשו לה הפתעה ולקחו אותה להופעה שלי. כבר כששלחו לי על זה הודעה התרגשתי כולי. התרגשתי לפני ההופעה ומעל הבמה חיפשתי אותה בעיניים בתוך בקהל. בסוף הערב היא יצאה אליי עם חיוך ענק וידיים פשוטות לחיבוק. התחבקנו ארוכות. "ויטלזון, וואלה לא השתנית", היא אמרה. הבטתי בה, וגיליתי שזכרתי כל דבר אצלה, מהלבוש עד לשיער ולאיפור: "גם את".

אני אוהבת מורים, ואני מאמינה שמורים יכולים לשנות את החיים לילדים שיהפכו לאנשים. אז חרף הקיטורים הבלתי פוסקים שלי על החופש הגדול, אני מקווה שנחתם בחופש, מורים אהובים, צברתם כוחות, שיקמתם את מיתרי הקול. ואני מאחלת לכם שתהיו מהמורים שלא מאמינים למסכות שהתלמידים שלכם מתאמצים לעטות.

הלוואי שתהיו מורים משני חיים.