לפני כמה שבועות כתבתי בפייסבוק פוסט קצר על אבא שלי, שנפטר לפני ארבע שנים וחודש. כתבתי על זה שאבא שלי היה מכור לתוכנית "אייל גולן קורא לך", ושבאופן כללי הוא אהב את אייל גולן אהבת נפש. בכל פעם שהייתי מגיע אליו, למושב, היינו אוכלים קובה סלק אדום, וצופים באייל גולן ובצוות השופטים המשונה שהוא ליהק לתוכנית. מה לחיים רביבו ולתחרות כישרונות מוזיקליים לכל הרוחות.
אבא שלי לא התרגש מהביקורות שלי על התוכנית המשעממת והמשונה. ובכל פעם שהייתי מעז לפצות פה, בזמן שאייל גולן דיבר, הוא היה משתיק אותי ואומר, הוא בן אדם זהב, באמת, סתם מלכלכים עליו, תאמין לי, האייל גולן הזה, הוא בן אדם על הכיפאק.
וככה יצא שבשנים האחרונות, מאז שאבא שלי נפטר, משהו ביחס שלי לאייל גולן ולשירים שלו השתנה. זה מה שכתבתי בפוסט שלי. פתאום, בנסיעות, אני מחפש שירים ישנים שלו ביוטיוב ומקשיב להם בהתרגשות, עם עיניים לחות. מה אני אעשה. הקול שלו מרגש אותי. והמילים הפשוטות של הבלדות שלו נוגעות לי בלב. אמרת שהגשם ישטוף את הדמעות, אבל הגשם הפסיק והדמעות ממשיכות, הן זולגות אל הקבר החם, יורדות בכל העולם. איזה הגזמה. ובכל זאת זה יפה.
וזה נכון שהשם של אייל גולן עולה לכותרות לאחרונה, בנסיבות איומות ונוראות. התחקירים העצובים לא השאירו הרבה מקום לספק. הזמר הנערץ ביקש ממעריצות קטינות "לפנק" את מקורביו, וסביבתו עשתה כל שביכולתה כדי לשבש את הליך החקירה התקין. זה גועל נפש. אין ספק. ואף על פי כן, משהו בקול שלו ובשירים שלו, גם עכשיו, נוגע לי בלב. מה אני אעשה.
ועל זה היה הפוסט שלי. על זה שאני אוהב את השירים אייל גולן, בגלל שהוא מזכיר לי את אבא שלי, ובגלל שאני מתגעגע לאבא שלי נורא. אנחנו, היתומים, אין לנו יותר מדי במה להיאחז. וכשהאהבה כבר פועמת באיזשהו מקום, אנחנו לא שואלים שאלות. זאת הסיבה שאני משתדל להתעלם מהפרשיות האחרונות שפורסמו על אייל גולן. אני לא רוצה לצלול לתוכן, ולא מתעמק בתחקירים ובכתבות. אני לא גאה בזה, אבל זאת האמת. אני יודע שאייל גולן אפס, אבל אבא שלי לא כאן כדי להגן עליו, אז למה לי להסתבך.
שתי דקות אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה בפייסבוק, התגובות התחילו להגיע. מישהי כתבה שם, מצער מאוד יאיר שאתה לא מצליח להבין כמה שהפרסום שלך פוגעני, ומישהי הגיבה לה, אכזבה קשה, ומישהי אחרת כתבה, וואלה מאכזב, ומישהי אחרת כתבה, אייל גולן ניצל נערות במצוקה וסרסר בהן, תאר לך שאחת מהן קוראת את הפוסט שלך, ומישהו אחר כתב, זה לא מתאים למצפן המוסרי שלך, ומישהי אחרת כתבה, איך זה עבר את הסינון של עצמך, הלוואי שהספקת לקלוט איזו טעות איומה ופגיעה קשה נעשתה פה ושתמחק ואולי אפילו תפרסם התנצלות, ומישהי אחרת כתבה, הפוסט הזה משתף פעולה עם תרבות שאמורה להיכחד, ומישהי אחרת כתבה, ביאסת עם האייל גולן והלהתעלם. ומלא אנשים עשו לייקים לכל התגובות של כל האנשים שהתבאסו עליי, ואני קראתי את התגובות והתבאסתי בעצמי. התבאסתי כי הם צדקו, וכי בסך הכול רציתי לכתוב געגועים.
"אנחנו חיים בתקופה שיש בה מעט מאוד קשב, והרבה מאוד צעקות. אני מרגיש את זה בכל מקום, אבל בפייסבוק העסק יצא משליטה מזמן. כל אייטם הופך לשרשרת גינויים אינסופית"
רק אחרי שעה בערך, מישהי אחרת כתבה שם, אני לא מבינה את התגובות על אייל גולן כאן, על מה אתם מדברים, בנאדם מספר סיפור על מה שיתמות עושה לשיקול הדעת, על ירושות שאנחנו יורשים בעל כורחנו, על לחפש את האנשים שאנחנו מתגעגעים אליהם גם במקומות שלא חשבנו שנרצה למצוא אותם בהם, כי זה מה שנשאר לנו מהם. ואני התרגשתי נורא שסוף סוף מישהי מבינה אותי, ועשיתי לה לייק לב.
אנחנו חיים בתקופה שיש בה מעט מאוד קשב, והרבה מאוד צעקות. אני מרגיש את זה בכל מקום, אבל בפייסבוק העסק יצא משליטה מזמן. כל אייטם הופך לשרשרת גינויים אינסופית. כולם צווחים את דעתם הנכונה והצודקת, ומשתיקים זה את זה ללא הרף. בלי להקשיב. בלי להקשיב. לא מזמן כתבתי פוסט על זה שאני אוהב את מוטי שטיינמץ, ומיד הגיעו התגובות, כן היה צריך לבטל את ההופעה, לא היה צריך לבטל את ההופעה, ואני, בסך הכול אוהב את מוטי שטיינמץ. אבל אף אחד כבר לא מקשיב.
התרגלנו לעצמנו. הדעות שלנו משויפות וצלולות, הן מוכנות לנו בשלוף מתחת ללשון. רק שמישהו יגיד משהו. רק שמישהו יחשוב משהו. אנחנו כבר נזנק עליו ונוכיח לו את טעותו. האמת הרי שוכנת לנו בכיס. רק צריך לשלוף אותה. הנה. תראו. הוא אמר אייל גולן. זה פוסט פוגעני. זה פוגעני. זה פוגעני.
לאה גולדברג התפללה פעם לא־לוהים – "לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל". זוהי תפילת ההתחדשות, ואין תפילה יפה ממנה, ואין תפילה חשובה ממנה. כי כשאנשים מתחדשים, הם שוב סקרנים, והם שוב קשובים, והם שוב רגישים. כשאנשים מתחדשים, ההרגלים לא מסנדלים להם את התודעה, וככה האמת לא בוערת להם, המסקנות שלהם לא כל כך צלולות ונחושות. כשאנשים מתחדשים הם יכולים שוב להקשיב.
אין כבר קשב בחיים האלה. זאת תקופה של מסקנות. זאת ההרגשה שלי. אולי אני טועה. ובכל מקרה, אני מתחרט שכתבתי את הפוסט ההוא. מאז שפרסמתי אותו אני כבר לא יכול לשמוע את אייל גולן. הקול שלו מעצבן אותי, השירים שלו נשמעים לי ילדותיים ורגשניים. ואם לא די בכך, עכשיו אני מתגעגע גם לאבא שלי, וגם אליו.
