בימים הטרום־דיגיטליים צילמנו תמונות על סרט צילום "נגטיב", או בעברית: תשליל. המציאות הייתה מתועדת על הסרט באופן הפוך; ככל שנקודה מסוימת הייתה בהירה יותר, מקבילתה בסרט הצילום הייתה כהה יותר, ולהפך. מְפתח התמונה היה צריך להפוך בחזרה את הנגטיב, ולהדפיס את התמונה המתאימה למציאות.
בנסיעה משפחתית לילית השבוע שאל לפתע צעיר בניי בן התשע: למה בפוליטיקה כולם כל הזמן רק תוקפים? שאלתי אותו: איפה אתה נחשף לזה? בפרסומות במחשב, הוא ענה. למען האמת, עד אותו רגע לא חשבתי שבמציאות הדיגיטלית של היום גם ילדים בגילו נחשפים למערכת הבחירות דרך זרועות התעמולה הדיגיטליות שלה. ולמה אתה שואל, הקשיתי.
"כי אני לא מבין משהו", פרץ הילד בנאום תוכחה. "אם מישהו רוצה שנצביע בשבילו, למה הוא לא מספר לנו למה הוא טוב ומה הוא רוצה לעשות? כל הזמן הם אומרים שהאחרים לא טובים. אבל זאת לא סיבה לבחור בהם. הם צריכים להסביר למה צריך אותם, למה הם יותר טובים, ואז יצביעו להם".
זה היה רגע של "המלך הוא עירום", מפני שברור שיש צדק בדבריו. רובנו חשים שתעמולת הבחירות הורעה מאוד. אין כמעט דיונים בענייני מדיניות ותפיסות עולם. במקומם יש קמפיינים פרסונליים מאוד, והתעמולה הפכה לשלילית וארסית, מנסה בכל כוחה לעורר רגשות נגד מועמדי המחנה האחר.
לתחושה שלנו יש כיסוי. מובן שגם בעבר לא חסרו סיסמאות וקמפיינים פרסונליים, אבל המינון היום שונה, וחשוב עוד יותר: העיסוק הרציני יותר בפוליטיקה שהיה בעבר נעלם כמעט כליל מתעמולת הבחירות. למשל, כבר זמן רב לא מתנהלים עימותים בין מפלגות ומועמדים, שבהם יש זמן לכל מועמד להציג את משנתו ולהתמודד עם ביקורת. חלק מהמפלגות (כמו הליכוד) כלל לא מפרסמות מצע, או שהמצע שלהן נראה כאוסף סיסמאות חלולות וחסרות תוכן וישימות.
לשם ההשוואה אני חוזר, למשל, לתשדיר בחירות אחד מ־1988. בתשדיר מוצגים שני מועמדים מ"ההנהגה הצעירה של הליכוד" – מאיר שטרית ובני בגין. שטרית מציג ראשון. המנחה מספרת שהוא "מאמין בכל לב ביכולתו של המשק החופשי להביא לשגשוג כלכלי". המצלמה עוברת אליו, הוא יושב נינוח ומדבר ברוגע.
"צופים יקרים", אומר שטרית הצעיר. "כלכלה זהו עניין שאיננו רק למדינה, אלא הוא נוגע לכל אזרח ואזרח. בראשון בנובמבר, ציבור האזרחים במדינת ישראל ייקרא לבחור בין שתי שיטות כלכליות. שיטת המערך, שהיא כלכלה ריכוזית, צנטרליסטית, סוציאליסטית – מפלגתית. המשק המפלגתי הזה התמוטט. פשט את הרגל. ערכית, פוליטית, וגם אידיאולוגית. ואתה האזרח נקרא לשלם את המחיר של הכישלון הזה. קופת הציבור צריכה לשלם אותו, על חשבונך אתה האזרח. האלטרנטיבה האחרת היא של הליכוד", עובר שטרית לצד החיובי. "אנחנו מציעים כלכלה חופשית. אנחנו מציעים להוציא את ידי הממשלה מרוב החברות הממשלתיות. למכור את רוב הנכסים הממשלתיים. לתת הזדמנות ליזם הפרטי, לחברה החופשית, לתחרות חופשית במשק. בלי שליטה מרכזית. אנחנו מציעים משק חופשי. בידיך להחליט ולבחור אם אנחנו נוכל לעשות את זה. עשינו כברת דרך ארוכה, לא תמה המלאכה. יש לנו עוד הרבה לעשות. אם תיתן לנו את היכולת להמשיך בעשייה הזאת, המדינה תגיע למשק חופשי".
טראמפ יוכיח
כל מה שיש בתשדיר הזה נעדר מהתעמולה היום. ההתחייבות על מדיניות מעשית. נקיטת עמדה ברורה. הנמקה רציונלית. התבססות על תפיסת עולם וערכים. ויכוח אידיאולוגי ולא פרסונלי. נכון שמאז 1988 השתנו השפה, הקצב והדינמיקה של התעמולה. לוּ היה משודר היום התשדיר כמו שהוא, זה היה נראה מגוחך. אבל בקלות אפשר לעדכן את התפאורה ולהנגיש מסרים דומים גם בתעמולה של 2019.
הסיבה שהדברים הללו נעלמו היא שהקמפיינרים משועבדים לחשיבה לטווח קצר ולמקסימום רגש, כדי להביא תוצאות מיידיות. הם מגחכים על העמדה שהציבור מתעניין בהשקפות עולם ודיון על מדיניות. מבחינתם זוהי לכל היותר נוסטלגיה משעממת וארכאית שתובס בקלפי.
אבל הם טועים. והפוליטיקאים שוגים עוד יותר כשהם מקשיבים להם, והופכים למנהיגי אינסטנט, חסרי אמירה בתחומים המרכזיים של ניהול המדינה, וחסרי השקפת עולם ערכית. העובדה היא שיש לנו בשנים האחרונות דוגמאות נגדיות מובהקות, בעיקר – וזו דוגמה שתפתיע את מי שנסמך על התקשורת – הניצחון של טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב.
בניגוד לדימוי התקשורתי, טראמפ ניצח בקמפיין שהתבסס על הבטחות מדיניות. טראמפ, כמובן, לא מהסס להתקיף פרסונלית ולהילחם ביריביו בלי כפפות. אבל זו מלכודת. הקמפיין שלו התבסס על הבטחות מדיניות ברורות, בכפוף לסיסמה "להפוך את אמריקה לגדולה שוב". טראמפ הבטיח לציבור צעדים מפורשים בכלכלה, בביטחון, בגבולות, במדיניות־פנים ובזירה הבינלאומית. בנאומים ארוכים בעצרות־ענק הוא הדגיש שוב ושוב בעיקר את המדיניות שלו, שתתקן את התנהלות הממסד בוושינגטון. בתוך הדברים הוא שילב השתלחויות פרובוקטיביות ביריביו, וכך גרם לתקשורת לסקר את נאומיו ולהדהד את מסרי המדיניות המרכזיים שלו, שדיברו למיליוני אמריקנים. כשטראמפ נבחר, אפשר היה בקלות להרכיב את רשימת יעדי המדיניות המפורשים שלו; למרבה העניין – הוא גם עמד ברבים מהם.
פוליטיקה בלי מדיניות היא פוליטיקה ריקה, משום שמטרתה של הפוליטיקה היא להשיג יעדי מדיניות. בהיעדר אלו, אנו נשארים עם פוליטיקה של זהויות, מאבק אישי, משטמה ורגשות שליליים. אני מתחלחל מהמחשבה שאלו המסרים הפוליטיים הכמעט בלעדיים שהדור הבא סופג. ילדינו לא רואים מחלוקת בין גישות לגיטימיות, שהבוחר נדרש להכיר ולהכריע ביניהן באופן דמוקרטי. הם חווים את הפוליטיקה כזירה של רגשות ויצרים, שמלבה שנאה וזרות, ואין בה נימוקים או תפיסת עולם רחבה.
האבסורד הוא שישראל האמיתית הפוכה מתעמולת הבחירות. הבחירות האחרונות מוכיחות שבפועל רוב החברה הישראלית התמרכז והשוליים התכווצו. מצביעי הליכוד ממש לא שונאים את מצביעי כחול־לבן, ולהפך. המשותף רב בהרבה על המפריד, ואנחנו רחוקים מלחוות איש את רעהו בעוצמות הרגש הקיצוניות שמפגינים המועמדים הפוליטיים זה לזה.
תעמולת הבחירות שלנו הפכה בעצם לתשליל של המציאות החברתית בישראל. מעניין מתי יגיע הפוליטיקאי שידע לפתח את התמונה הישראלית הנכונה, להשיב את הדיון בהשקפת עולם והבטחות צעדי מדיניות – ולקצור את הפירות.
