בשעה שהמרדף אחר החפרפרת בכחול לבן מביא לעימות מביך בין השותפים במפלגה, נראה שב"ימינה" (לא קל, אבל נסו להתרגל) עושים עבודה מצוינת בהעלמת עין מסוכן כפול שחי, בועט ופועל בקרבם. הוא אולי לא מדליף מידע מחדרי ישיבות או מקבוצת הוואטסאפ הסיעתית, כפי שנוהג כוכב החשדות של נבחרת הגנרלים, אבל הוא בהחלט פועל נגד האינטרס הקבוצתי של מפלגתו.
עם הצנחת הרב רפי פרץ ממכינת עצמונה לראשות הבית היהודי, הבטיח פטרונו – הרב יהושע צוקרמן, מבכירי ישיבת הר המור – כי עידן חדש מגיע למפלגה. התלמיד הנבחר "ירומם את העם לדעת קדושתו וישיב את מפלגת הציונות הדתית למקום הקודש שלה עטור תורה ומצוות, לתקן עולם במלכות שדי", כתב הרב צוקרמן למי שהפך כעבור זמן קצר ליו"ר איחוד מפלגות הימין (שם זמני). עוד קודם למכתב הקַוְנִיקִי הזה דיווחו כלי התקשורת המגזריים כי הרב צוקרמן נתן את ברכתו לרב פרץ, אך הטענה הנפוצה יותר גרסה כי למעשה הרב צוקרמן (בדחיפת הרב אלי סדן, המקורב לחוגי הר המור) הוא האיש שהביא את הרב פרץ לפוליטיקה, בשיחת טלפון אחת.
בשבועות האחרונים נקשר שוב שמם של הרב צוקרמן והרב סדן עם צעדים שעשה התלמיד המובהק בהשפעתם; הבולטים שבהם היו ההחלטה לא להאריך את כהונת ראש החמ"ד (החינוך הממלכתי־דתי) ד"ר אברהם ליפשיץ, הזוכה להערכה רבה מקיר מגזרי לקיר חוץ־מגזרי; וסיכול ממוקד של המועמדת המובילה לתפקיד מפמ"ר (מפקח־מרכז מקצוע) תנ"ך, ד"ר איילת סיידלר.
כל פוליטיקאי פועל – שלא לומר מופעל – כשרשת של יועצים ודעתנים מובילה אותו בדרך שנסללה, לפחות בחלקה, על ידם. לכאורה, למה שפוליטיקאי לא יבחר לעצמו יועץ־משפיע שהוא גם רב בכיר וזְקן שנים? הנה למה: כשרבו של נבחר ציבור מנהל אותו במעטפת של פוסק הלכה, הוא הופך את השר החשוב למריונטה המופעלת בחוטים של אין ברירה. בכך הוא מייתר את שיקול הדעת ודוחק הצידה את האינטרס הסיעתי שאמור לייצג ציבור רחב, ולא את המיעוט שבמיעוט המגזרי. כשאדם מצביע למפלגה חרדית, הוא יודע שהרבנים יפסקו הלכה לנבחריו; כשהוא מצביע למפלגה שמבקשת לאחד לתוכה קשת רחבה של בני המגזר הדתי־לאומי, אך מקבל פוליטיקאים שפועלים ברוח בית מדרש אחד מסוים אחד – זו כבר הונאת הבוחר בקלפי, ואפילו הונאת הוועדה הממנה.
בסופו של יום, בכיר ב"ימינה" פועל כזרוע של ישיבה שהקימה לעצמה גם מפלגה מתחרה. ובמילים אחרות: מפלגת נעם, שמבקשת למשוך קולות מ"ימינה", ושעוקצת אותה, את נבחריה ואת בוחריה – משתמשת באחד מראשי הסיעה המאוחדת כדי לקדם ערכי מיעוט השמורים לה ולשכמותה.
הרב רפי פרץ, עד לא מזמן ראש מכינה מוערך, נקלע לסערה הפוליטית בציווי רבו, וממשיך לפעול בה בדיוק כך; כאילו היה עדיין בבית המדרש, ונזקק לסמכות עליונה ממנו על כל צעד ומינוי. רוב אנשי מרכז הבית היהודי שהצביעו בעד העמדתו בראש המפלגה לא העלו בדעתם כי שמו להם לראש רב שיעסוק בטיהור אנשיהם (המוצלחים והמוערכים) ממערכת החינוך, או מכל מערכת ממשלתית אחרת שיעמוד בראשה. "הצבענו עבור הרב הראשי של צה"ל לשעבר, הטייס", נשמעו רבים מהם לאחרונה. "הוא הרי ממשיך לדבר על עצמו כיהודי פשוט, המרוקאי שגדל בבית מזמיל. במקום זה קיבלנו עוד יוני שטבון, סניף מקומי של הרב טאו".
נראה כי הרב פרץ יידרש להכריע האם הוא רוצה להיות פוליטיקאי או סוכן לא ממש סמוי של עמדות קיצון; האם הוא שליח ציבור או שליח של רבני קצה.
לשרוף את המחסנים
החלק החמור באמת בפרשת אי־המינויים נוגע לד"ר איילת סיידלר. אנשי מרכז ליב"ה – הפועלים ברוח הר המור – לא הסתפקו בהמלצה חמה לאכלס את משבצת מפמ"ר תנ"ך של החינוך הממלכתי־דתי באישיות הרצויה להם, אלא פתחו במלחמת עולם נגד המועמדת, והצליחו לא לפספס סעיף אחד של לשון הרע והוצאת שם רע. האגף הקוּקניקי, המשוכנע שהוא לבדו יודע לפרש את דברי הראי"ה קוק, מצא פרשנות מקורית לאמרה המפורסמת של הרב, "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה" – ועשה בדיוק את ההפך. הוא הוסיף כפירה במקום שיש אמונה, ויתר על החוכמה ועל הצדק, והרבה בחילול השם במקום שיש קדושה.
סיידלר, סגנית ראש המדרשה באוניברסיטת בר־אילן, היא אישה יראת שמיים ולמדנית דגולה, בעלת פז"ם מרשים בהוראת תנ"ך באולפנות. מינויה הצפוי, כמו גם תוכנית הלימודים שהיא השתתפה בכתיבתה, אושרו בידי רבנים מובילים ורבי־השפעה דוגמת הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב יעקב מדן והרב איתן איזמן. זה לא הפריע לאגף הקיצוני של הר המור לסמן אותה בשבועיים האחרונים כרפורמית, ולהציג אותה כמי שמלמדת תנ"ך מתוך פרשנות אקדמית נטולת קדושה וכבוד לגיבורי ספר הספרים. במסרון חריף שהפיצו, הם איימו: "תיאולוג פרוטסטנטי, כומר נוצרי וכומר ישועי – את הפירושים שלהם אנחנו רוצים שילדינו ילמדו??" (סימני השאלה המוגזמים במקור). מפמ"ר התנ"ך היוצא, יהודה טרופר, השיב מתקפה, וכמוהו עשו גם הרב יואל בן־נון, הרב אמנון בזק ועוד רבים וטובים שיצאו להגנת סיידלר. אבל למי אכפת. במחי מכתב בזוי אחד של הרב יעקב דביר, רב בישיבת מצפה־רמון ומראשי מרכז ליב"ה, הפכה תמיכת שלל הרבנים בסיידלר לתעודת כשרות מפוקפקת. אכן, צודקים ליצני הדור הטוענים שלחז"ל היה הרבה הומור כשקבעו: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
סיידלר – שנבחרה בסופו של דבר לתפקיד, למגינת לבם – לא עומדת לבדה מול הגרעין הקשה של רבני הר המור. עומדים איתה כל מי שאינם שותפים לאמונת "משה קיבל תורה מסיני ומסרה להר המור, כל השאר נגועים בטומאת 'תנ"ך בגובה העיניים'". זו גם הסיבה לקושי לאייש את משרותיהם של ליפשיץ וטרופר: לא פשוט למצוא מועמד שיעבור את סף הדרישות לתפקיד במשרד ממשלתי ואת סף הר המור גם יחד, שהרי אנשי הישיבה מתנגדים לעולם האקדמי, ואפילו לחיבור תלמודי התורה שלהם למשרד החינוך – מה שעומד בלב העימות מול ליפשיץ.
אז מה הם רוצים? איזו תועלת ישיגו ממלחמת העולם המכוערת שפתחו על גבם של סיידלר וליפשיץ? מה שרוצה מפלגת נעם. בריאיון לאבישי גרינצייג בגלי ישראל התפאר הרב דרור אריה, ראש רשימת נעם, כי עשרות אלפי מצביעים מסורים עומדים לתת את קולם למפלגתו, תוך שהוא מתעלם לחלוטין ממספר הפתקים הדרוש לחציית אחוז החסימה – כ־140 אלף. אז למה לרוץ? למה להטריף את המערכת? כי ככה. תיקוב העקשנות את ההר, תיקח לו קולות, תפגע באישים מוערכים וראויים, ובלבד שצעקות הקרב יישמעו היטב. אנשי הקו דוהרים בשם תיקון עולם, כשבידיהם נשק יום הדין. הם מבקשים לשרוף את מחסני התבואה בעיצומו של מצור; הם מפזרים אבק שרפה קטלני לסביבה שהם עצמם חיים בה, ושוכחים שבקנה יש בקושי די חומר לקפצונים.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
