בשבוע שעבר נתקלנו בידיעה מפתיעה ממקור מדיני בכיר: מדינת ישראל הציעה לפלסטינים מעזה טרנספר מרצון. ממש כך. כמו תוכניתו של רחבעם זאבי (גנדי) – שדיבר על תוכנית העתקה, על טרנספר בהסכמה, בין בהסכמתם של הפלסטינים עצמם ובין בהסכמת מנהיגיהם – כך גם ישראל של היום, עשרות שנים לאחר מכן, שמה את האפשרות הזאת על השולחן. אגב, זה היה ההבדל העקרוני בלגיטימיות בין תוכניתו של גנדי לזו של הרב כהנא: הראשון ביקש את הסכמת המהגרים, והשני לא.
בתדרוך לכתבים נמסר כי ישראל רואה את הפלסטינים בעזה בני ערובה של ארגון הטרור חמאס, ומוכנה לעזור להם להגר מהרצועה לארצות אחרות. כלומר, מבחינת ישראל ההצעה עצמה אינה פתרון מדיני, אלא הצעה הומניטרית.
לכן, כמדינה הומניטרית אחת לחברותיה, כך על פי הגורם, פנתה ישראל למדינות המערב ושאלה אם ירצו לקלוט פלסטינים בגבולותיהן. כולן סירבו. ישראל אף פנתה למדינות ערב, גם כאלו שעד כה עמדו לצד הפלסטינים במאבקם ובסבלם, וגם הן סירבו.
יכולנו כמובן לרקוע ברגלינו, לצקצק בלשוננו ולהוקיע את מדינות המערב על צביעותן. יכולנו לומר: "אתם מוכנים להתערב בעד הפלסטינים, להעביר מיליוני אירו בשנה, להצביע בעדם במועצת הביטחון של האו"ם, רק כי זה פוגע בישראל. אך כשמדובר בצעדים הומניטריים אמיתיים, אתם לא מוכנים לנקוף אצבע". אבל לא בטוח שהיה לנו קייס.
למדינות המערב יש צרות צרורות מגלי ההגירה האחרונים, גם בלי שנוסיף עליהן את ההצעה המפתה שלנו. מלבד כל מי שבאים לשפר את איכות חייהם, מיליוני אנשים בעולם – מסוריה ומאפריקה – נמלטים מאימת המוות. הם מתדפקים על דלתות המערב, ואם הדלת לא נפתחת הם מסתננים פנימה, גלים גלים. קליטת הפליטים היא נטל כלכלי, חברתי, דתי ותרבותי על המדינות הקולטות, ועל חשבון תושביהן המקוריים. אז למה, לכל הרוחות, שמדינות המערב ירצו לקלוט גם מהגרים פלסטינים?
מעבר לכך: סירובן הוא הצלחה מסחררת של מדיניות ההסברה של ישראל. אחרי שנים שניסינו לשכנע את העולם שהפלסטינים הם צרה, העולם השתכנע. מובן שלהצלחה הזו שותפים פלסטינים רבים שידיהם מגואלות בדם. כך הצטרפה ישראל למשפחת העמים: לא רק אנחנו לא רוצים את הפלסטינים בשטחנו, אף אחד לא רוצה. במצב הזה, שבו הפלסטינים לא יכולים לעשות רילוקיישן שישפר את חייהם וייתן תקווה לקיומם ועתיד לילדיהם, ובכן, במצב הזה רק הם אשמים.
לפני 17 שנה פתח בני אלון משרד לעידוד הגירה במזרח ירושלים. אחד הדברים שנעשו בו הוא תרגום מודעות דרושים של חברות כוח אדם מחו"ל לערבית, ופרסומן בעיתונות הערבית. ההצלחה הייתה מוגבלת. אריה קינג, שניהל את המשרד, אומר שעד היום הצטרפו למהגרים ההם בני משפחה נוספים, ובסך הכול יצאו מהארץ כ־800 איש. מי שהיגרו היו בעלי מקצוע ודוברי שפה זרה, כלומר השכבה האיכותית של הפלסטינים, שיכלו להגר ולהיקלט ביתר קלות בעזרת אלון או בלעדיו, אבל תמיד נעים לקבל עזרה מידיד.
האם הצלחתו המוגבלת של אלון הייתה בשל היותו אדם פרטי? האם מדינה יכולה לנחול הצלחה גדולה יותר? במקרה הזה נראה שלא. הקושי אינו טכני. הפרסום שלפיו ישראל שקלה להעביר את הפלסטינים שיבחרו להגר בשאטלים מעזה לשדה תעופה בנגב הוא מגוחך, ומריח מספין בחירות. הרי אין בעיה שיטוסו מנתב"ג. הבעיה היא לא עזיבתם, הבעיה היא שאיש בעולם אינו רוצה לקלוט אותם.
אם בכל זאת תתעקשו למצוא דוגמה לצביעות מדינות המערב, דמיינו מה היה קורה לו היינו פותחים את הים של עזה להגירה בלתי חוקית מהרצועה דרכו. דמיינו את התמונות של הרפסודות הרעועות, דמיינו את הסכנות בים, את ההשלכות שלהן. עכשיו דמיינו את התגובות שיופנו, איך לא, נגד ישראל.
