בדרך כלל אני נהנה ממאמריו של הרב חיים נבון ומזדהה עם התפקיד שנטל על עצמו – הגנה על ערכי הקודש של תורתנו, תוך שימוש בשפה אינטלקטואלית־שמרנית המדברת לציבור רחב. אלא שבמאמרו בשבוע שעבר במוסף מוצש, שעסק בישיבת הר המור ובמפלגת נעם, הוא חצה את הקווים בסגנון וגם בתוכן. ידידי האהוב, שחרת על דגלו את הצורך לדבר עניינית, להבין את הזולת ולהתעמק בעמדתו, הרשה לעצמו להסביר את אנשי הר המור בצורה גרוטסקית מאוד, צינית וחסרת היגיון. האם הוא טרח לשוחח עמהם ולהבין מה מניע אותם, לפחות כמו שהקדיש זמן לקריאת העמדות הליברליות שהוא מתמודד עמן? אודה, גם אני איני מבין את שיטתם ואיני מכיר כלל את הפרסומים של המפלגה החדשה, אך לא אביע דעה לפני שאשב עם מי שמובילים אותה ואנסה להבין מה מניע אותם.
הבעיה העיקרית היא התוכן. ראשית, כפי שאוזכר במאמר, ודאי שהקב"ה מתגלה אלינו גם דרך ההיסטוריה והמציאות. זו אינה שיטת הרב קוק, זה פסוק מפורש: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הכוזרי, ובעקבותיו ראשונים רבים, ביארו שהדיבר הראשון הוא "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא "בורא שמיים וארץ", מפני שאיש מאיתנו לא נכח בבריאת שמיים וארץ, אבל את התגלות האלוקים אלינו ביציאת מצרים כל עם ישראל חווה וראה. הרב נבון צודק באמרו שאין זה אומר שכל מה שקורה במציאות הוא גילוי מגמה אלוקית. גם אם הקב"ה בוחר להתגלות במציאות, אי אפשר להסיק מכאן שכל מציאות היא התגלות ה'.
אולם, קשה עד בלתי אפשרי שלא לראות בנס תקומת עם ישראל בארצו פלא פלאים המגלה את יד ה' בהיסטוריה. הגמרא בשבת, לפי פירוש רש"י ור"ן, דורשת מכל אדם מישראל להתבונן ולצפות אם דברי הנביאים מתקיימים בימיו ("ציפית לישועה"). האם קיבוץ הגלויות המופלא ותחיית העם והארץ אינם התקיימות דברי הנביאים שאנו קוראים בימים אלו של שבע דנחמתא? אתמהה. וזה, כידוע, אינו עומד בסתירה לכך שהדברים נעשים בדרך הטבע, על ידי מסירות נפש ונחישות מדהימה של רבים וטובים.
אכן, אנו חיים במציאות מורכבת. מצד אחד אנו רואים עין בעין בשוב ד' ציון, ואיננו יכולים להתכחש ליד ה' הפועלת במסתרים לקדם את גאולתנו, ומאידך אנחנו חווים התפרקות ערכים תרבותית שגם הרב קוק חזה בכתביו, מכיוון שהניתוק מתורת ישראל מוכרח להוביל לניתוק מהזהות וערכי התרבות שנבנו בעם הזה במשך אלפי שנים.
הרב קוק עצמו, במקומות רבים, מחלק בין היחס הנפשי הראוי לכל אדם מישראל, ובין היחס לסדר החיים הגלוי שיש בו אסון וירידה כאשר הוא מנוגד להדרכת התורה. הוא מלמד אותנו להתחבר אל המהלך האלוקי של גאולת עם ישראל, ומתוך כך לשאת בעול האחריות למדינה ולעם, יחד עם אהבה גדולה שיש לרחוש לכל אדם כאן – דתי או חילוני, ציוני או חרדי – שהרי כולם שותפים עמנו בתחיית האומה. בד בבד עלינו להבין שכל מהלך תרבותי המנוגד לתורת ישראל הוא בוודאי סכנה והרס, עד שבאיגרת קמ"ד מתבטא הרב במילים "אין דֵי באר גודל האסון" כשהוא מתייחס לרוצים לבנות את המדינה לפי דרכי הגויים.
הטענה שאנשי הר המור מודרכים על ידי חשיבה מאגית, וסבורים שאם רק יצעקו בקול רם סגולת האומה תתעורר ותצא אל הפועל, היא במילים רכות אמירה שאינה ראויה. הם בוודאי סבורים ששיטתם מועילה באופן רציונלי, ובהחלט גם לגיטימי לחלוק עליהם. אני מבין היטב את כאבו של הרב נבון על אופן התנהלותם, ועדיין ראוי לכבדם ולנהל את הוויכוח בדרך ראויה. לדעתי, הדיון צריך להתרכז בשאלה כיצד אפשר לגדל את בנינו ותלמידינו להיות נאמנים לבורא ולתורתו נאמנות גמורה, ובה בעת להשתלב וליטול חלק במפעל האלוקי של תחיית האומה בארצה – מה שמוביל אותנו לשיתוף פעולה הדוק עם אחינו החילונים – בלי להיכנע לתהליכים התרבותיים הפוסט־מודרניים שהחברה הישראלית עוברת, ובלי להשלים עם מחיקת ערכי התרבות של תורתנו, לא באופן פרטי אצל בנינו ובנותינו ולא באופן ציבורי במדינתנו.
התשובה לשאלה הזו שנויה כיום במחלוקת בציבור שלנו, וכבר פרסמתי בעבר את דעתי, שעיקר השפעתנו תהיה על ידי "שיטת אלקנה", כלומר יצירת תהליכים חברתיים באמצעות דוגמה אישית, לא רק של אדם פרטי, כי אם של ציבור גדל והולך של אנשים העומסים על כתפיהם אחריות ציבורית כלפי המדינה והעם, בכל תחומי החיים, ויחד עם זה משמשים מופת של טהרה וקדושה לפי ערכי תורתנו.
מכל מקום, תשועה ברוב יועץ, וצריכים אנו להיוועץ יחדיו כיצד לבלום את מתקפת התרבות, שבצדק מגדיר אותה הרב נבון כתרבות שעסוקה בפירוק ערכי המשפחה והלאום, ובעצם יצירת ספק ביחס לכל ערך שהוא. ועל כן, דווקא מפני שהבעיה אקוטית ומסוכנת לעתיד האומה, אני מציע שבמקום לתקוף זה את שיטתו של זה, נחפש דרך לשלב ידיים ולפעול יחד למטרתנו המשותפת, השבת הזהות והתרבות של עם ישראל אל ערכן האמיתי.
