מאז 30 במארס 2018 מנהלת ישראל בגזרת עזה מדיניות תמוהה של הבלגה והכלה. במהלך התקופה הזו ספגו תושבי עוטף עזה אינסוף התנכלויות בדרכים שונות ומשונות – רקטות, בלוני תבערה, עפיפוני תבערה, פה ושם גם חדירות קטנות לשטח ישראל. למעשה, מאות אלפי ישראלים הם יעד לטרור מתמשך זה שנה וחצי. למרבה המזל, מספר הנפגעים בנפש מן ההתנכלויות הללו אינו גדול, אבל גדול מאוד היקפם של השטחים העולים באש, ואיתם גדל מספר נפגעי החרדה, רבים מהם לכל חייהם. זה מצב ששום חברה אזרחית אינה צריכה לקבל.
יש שני הסברים אפשריים למדיניות המשונה הזו, ושניהם אינם קבילים. ההסבר האחד, המחמיא, מייחס לראש הממשלה בנימין נתניהו זהירות מופלגת לגבי כל מבצע צבאי: אם בשל הביוגרפיה האישית שלו כאח שכול, אם בשל אישיותו הזהירה, ואם מתוך חוכמה פוליטית היודעת כמה מהר יכולה תרועת הקרב להתחלף בתרועות האבל ובביקורת ציבורית. זהירות כזו אכן מבורכת, אבל גם לה צריכים להיות גבולות; 17 חודשים של סבל מתמשך הם חצייה של הגבול הזה.
יהיו שיאמרו שהבלגה בזירת עזה שונה מבכל זירה אחרת, שכן "לעזה אין פתרון צבאי", לפחות לא במחיר שהחברה הישראלית מוכנה לשלם. כלומר: מבצע מסוג המבצעים הקודמים ישיג במקרה הטוב שקט לכמה שנים ואז הבעיה תחזור לקדמותה, ואילו הפתרון של כיבוש הרצועה כרוך במחיר בחיי אדם שהישראלים לא יסכימו לשלם. קטונתי מלהמליץ באיזה פתרון צבאי לבחור – מבצע מוגבל או כיבוש מלא של הרצועה – אבל ברור שתגובה צבאית חייבת להתקיים.
אפילו נניח שנגזר עלינו לקיים סבבי לחימה כאלה אחת לכמה שנים, הם עדיין עדיפים מהמצב הקיים. משום שלפחות בין הסבבים יוכלו תושבי העוטף ליהנות משקט, ומשום שבמלחמה מול ארגוני טרור כמעט אף פעם אין "זבנג וגמרנו". כל עוד המוטיבציה לפגוע בישראל קיימת, יימצא מי שיממש אותה. למען האמת, גם מול מדינות ערב יצאנו לכמה סבבי מלחמה, ואף אחד לא חשב שאם אחרי מלחמת ששת הימים לא יובטח לנו שלום נצחי, אין טעם לקיים גם את המלחמה עצמה.
נותר אפוא ההסבר השני, והוא בעייתי עוד יותר. לפי הטענה הזו, נתניהו דווקא מעוניין לשמר את כוחו של חמאס בעזה, גם אם מוחלש ומורתע – אם בשל החשש שבמקום חמאס נקבל כאוס מסוכן אף יותר, ואם בשל החשש שהשתלטות הרשות הפלסטינית על הרצועה תגרום לחידוש התביעה להסדר מדיני עם ישות פלסטינית מאוחדת, השולטת ביו"ש ובעזה גם יחד ולפיכך בת סמכא לתבוע את כלל השטח למדינה פלסטינית. לא מדובר רק באסטרטגיה מדינית: הטרור המתמשך מרצועת עזה הוא קלף ההסברה הטוב ביותר של ישראל נגד נסיגה ביו"ש. אם "חלילה" ייעלם הטרור הזה ויושג השקט, תוכל הקהילה הבינלאומית לחזור ללחוץ על ישראל לוויתורים ביו"ש, בטענה שהשקט אפשרי גם שם.
הניתוח הזה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה צינית ובדיונית, מהסוג שהקולנוע האמריקני אוהב לנפק. אבל השמעתה פעמים רבות בשנה וחצי האחרונות מעולם לא הוכחשה. יתר על כן: הפוליטיקאים שמימין לליכוד אכן תובעים מנתניהו לשבור את ההבלגה, אבל השיח הימני, שההתיישבות ביו"ש נמצאת כמובן על ראש שמחתו, לא מאתגר את עצם התפיסה הזו והלגיטימיות שלה: האמנם שמירה על האחיזה ביו"ש מצדיקה הבלגה על פגיעה קשה באזור התיישבות אחר?
שוב, יהיו מי שיאמרו שמניעת לחץ לנסיגה ביו"ש אינו אינטרס בלעדי של המתיישבים שם אלא של מדינת ישראל כולה, בשל הסכנה הביטחונית שתגרום נסיגה כזו. אבל כאן צריך להכריע הכלל של "ברי ושמא – ברי עדיף". כלומר: כרגע עומד לפתחנו מצב ודאי של פגיעה בתושבי עוטף עזה, ומולו אפשרות שהשגת שקט בגזרת עזה תגרום לחץ למדיניות שתפגע באינטרס ישראלי אחר, חשוב לא פחות. במצב כזה אין הצדקה להימנע מטיפול יסודי במצוקה המיידית, כאשר את הלחץ העתידי לנסיגה ביו"ש אפשר להדוף בדרכים אחרות – כפי שישראל הדפה אותו גם לפני ההתנתקות, ועכשיו גם תוך שימוש בלקחי ההתנתקות. בכל מקרה, המדיניות הנוכחית היא אנטי־מוסרית, וקורעת עוד קרע מסוכן בחוטי הסולידריות של החברה הישראלית.
