ביום ראשון שעבר נכנסה אחות אל חדרה של מטופלת בת 70 במחלקה הקרדיולוגית, וביקשה להכניס לה נקז לווריד. במקרה המטופלת הייתה אימא שלי.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, אתה מן הסתם יודע שהכנסת נקז היא הליך טיפול שגרתי לכל מאושפז. אימא שלי הסבירה לה שמכתב השחרור בדרך ולכן אין צורך, אבל האחות בשלה: "כמה ילדים ילדת? זה לא נורא". היא יצאה מהחדר, וכמו במחזה סאטירי נכנסה אחות נוספת אל החדר וביקשה להוציא את הנקז. "את תכף משתחררת", הודיעה לה בחגיגיות.
זה לא נגמר. אחר כך נכנסה אל החדר אשת צוות אחרת, וחיברה את אימא שלי למערכת בדיקה ללב שמנטרת את הפעילות במשך 24 שעות. אימא שלי הסבירה לה שהיא תכף הולכת הביתה, אבל אתה כבר מבין לאן זה הולך. כמה דקות אחר כך היא נכנסה במבוכה אל החדר, הודתה בטעות וניתקה את אמא שלי מהמכשירים. התיאור הזה הוא רק הקצה של הליך אשפוז מסורבל ולא אחראי, של מערכת בריאות חולה. ואתה, סגן השר ליצמן, העומד בראשה, צריך לתת עליה את הדעת.
בסוף השבוע שעבר פגשתי את מערכת הרפואה הציבורית בישראל, החל מחדר המיון וכלה במחלקה הקרדיולוגית של בית חולים גדול, מבכירי הרופאים ועד לאחרון המתמחים, ויצאתי מודאגת מאוד. אני מודה, סגן השר ליצמן, עד עכשיו לא ממש היה לי מושג, אבל לאחר שראיתי במו עיניי איני יכולה לשתוק. על כתפיך מונחת מערכת הבריאות כולה, אולי לעוד ארבע שנים אחרי הבחירות האלה. אין פה מקום לתיקונים נקודתיים נוסח "פנו אל העוזרים שלי ואזרז את התור". נדרש טיפול מציל חיים למערכת חולה.
חמישה ימים הייתי בבית החולים לצד אמי, ופגשתי כוח אדם איכותי מאוד. פגשתי אחיות שאכפת להן ועושות כל שביכולתן כדי לתת טיפול מסור, אך קורסות תחת הנטל. פגשתי רופאים ומתמחים טובים שבדקו והבטיחו להפוך כל אבן עד למציאת הגורם למחלה, אך לבסוף פטרו את אמי במכתב שחרור לקוני אחרי אשפוז ממושך שבו נעשתה בדיקה אחת בלבד. בין כל כוח האדם הזה היו חסרים סנכרון, קבלת החלטה על תוכנית טיפול, והוצאתה לפועל עד לשחרור החולה לביתו.
מה שעשו עם אמא שלי היה פשוט להעביר את הזמן. שעות של סחבת במיון בלי שרופא ניגש אליה. מולנו שכבה אישה מבוגרת אחרת, ללא משפחה, שהצוות התקשה להעניק לה תשומת לב. גם אנחנו, שהיינו עם אמנו מבוקר עד ליל, התקשינו לקבל תשומת לב. לשכב במיון במשך לילה ולהמתין לבדיקה אחת יומיים, ולפענוח שלה, ריבונו של עולם, יומיים נוספים – זה תיאור שלא הולם מערכת בריאות מהטובות בעולם המערבי, אלא בית חולים מבית מדרשם של חכמי חלם.
גם הקשרים שהפעלתי והצילו אותנו מלילה נוסף במיון לא הועילו לקבלת טיפול מיטבי. בכל מקום בבית החולים פגשנו צוות שמתקשה לתפקד, לא כי הוא לא רוצה, פשוט כי הוא עמוס. אחד הרופאים שפגשנו מאוחר יותר במחלקה, וסוף סוף בדק את אמא שלי ארוכות, אמר לי לבסוף: "היא אישה מבוגרת, אמא שלך. יש לה ילדים ונכדים, והיא כבר עשתה את שלה". פליטת הפה הזו מעידה רק על הרופא עצמו ולא על המערכת כולה, כך לפחות אני רוצה להאמין.
סגן השר ליצמן, המערכת טובה, אבל חולה. תבריא אותה. תשקיע תקציבים, תביא כוח אדם נוסף ותציב על המערכת מישהו שיקבע נהלים ויחדד פרוטוקולים לטיפול מיטבי. כל אדם בישראל יפגוש את מערכת הבריאות בחייו. היא צריכה להאיר לו פנים דווקא במקום החשוך ביותר שלו, ולא להוסיף על מכאוביו. ואם תוכל בבקשה, שים דגש על טיפול ביקרים לנו ביותר – ההורים האהובים שלנו, האנשים המבוגרים שלא יכולים למחות בטוויטר או בפייסבוק וקולם לא נשמע.
אני רוצה לסכם דווקא במילותיה של אחות שכתבה לי, וראוי שמילותיה יעלו עד אליך, סגן השר ליצמן: "אני רוצה להגיד לך מהצד של האחיות שגם אנחנו משוועות לשינוי. מתחננות שיביאו לנו עוד כוח אדם, שיגדילו את התקנים. שייתנו לנו את האפשרות לתת למטופלים שלנו את הטיפול הכי טוב שאפשר. עם העומס שיש היום על מערכת הבריאות, לצערי, במקום לטפל ולשפר את המצב של המטופלים שלנו, אנחנו הרבה פעמים מעבירות משמרות שלמות בניסיון לא לקלקל, ורק לשמר את המצב הקיים".
שנהיה בריאים.
