ככל שחולפים הימים מקבלת רשימת כחול־לבן דימוי של מי שעסוקה בעיקר בעצמה, כשהיא מזכירה יותר ויותר את מפלגת המרכז מנוחתה עדן. לקראת בחירות 1999 הקימו אמנון ליפקין־שחק, יצחק מרדכי, דן מרידור ורוני מילוא רשימה שהתיימרה להחליף את הליכוד אחרי שלוש שנות נתניהו. ככל שהתקרב מועד הבחירות הלכו ורבו הסקנדלים (מי שחשפה אותם הייתה כתבת חדשות 2 החרוצה ציפי ברנד, היום סגנית ראש עיריית תל־אביב). מלחמות האגו לא אפשרו לארבעה לעבוד בשיתוף פעולה, והמפלגה, שהחלה את דרכה עם 20 מנדטים בסקרים, צנחה בקלפי לשישה בלבד.
הדבק שאיחד אז את הארבעה היה: רק לא ביבי. זה גם הדגל של כחול־לבן. אבל למרות ההישג המרשים בבחירות, היא לא הצליחה לייצר סדר יום אלטרנטיבי לליכוד. להפך. כמיהת ראשיה להקים ממשלה עם גדעון סער, ישראל כץ, מירי רגב ודודי אמסלם גדולה עד כדי כך שמדי פעם נשמעת האמירה שאין הבדל של ממש בין כחול־לבן ובין הליכוד, זולת בנימין נתניהו כמובן.
לאחרונה השתנה הטון, וגם ממשלת רוטציה בין בני גנץ לנתניהו כבר אינה פסולה, לדעת גנץ וגבי אשכנזי לפחות. נו, ואם הליכוד יתעקש שנתניהו ראשון, ולא יהיו חוקים עוקפי בג"ץ או חוקי חסינות, האם כולם בכחול־לבן יתעקשו ללכת לאופוזיציה? בינתיים הסקרים יציבים למדי, וצופים לרשימה כ־30 מנדטים. אבל המלחמות הפנימיות רק הולכות וגוברות. ברגע שחברת חקירות חיצונית מתחילה לבחון את בכירי המפלגה, החשדנות מטפסת לגבהים חדשים, ושום ריאיון של חברי כנסת רהוטים כמו עופר שלח או חילי טרופר לא יצליח למחות זאת ולטשטש את הצרות. כחול־לבן נראית פחות ופחות כמו מפלגה תאבת שלטון, ויותר כמי שרק רוצה לעבור בשלום את 17 בספטמבר, ולשרוד בלי להתפרק.
ההנחה הרווחת עד לא מכבר הייתה שמה שיחזיק את הדבק הוא שלטון, ובאופוזיציה נגזר גורלה. אחרי השבוע החולף ייתכן שגם ההנחה הזו זקוקה לרענון. יכול להיות שגורלה של הרשימה נגזר כך או כך.
פוחדים מעימות
הזמנתו של עמיר פרץ לראש הממשלה להתעמת איתו בשידור חי זכתה לאזכור שולי ולפיהוק מתמשך. ממתי הזבוב בן חמשת המנדטים מזמין את הפיל בן ה־35 להיאבקות? העימות האחרון בין מועמדים לראשות ממשלה התקיים בשנת 1996, בהשתתפות שמעון פרס ונתניהו. שלוש שנים אחר כך, בעודו מוביל בסקרים, החליט אהוד ברק לקטוע מסורת בת 20 שנה. לאחר שבעה עימותים בוטל הרעיון.
אם כבר, אנשי כחול־לבן הם שהיו אמורים ללחוץ על נתניהו לקיים עימות, ולהציג אותו כמי שחושש מהם. הבעיה היא שאנשי כחול־לבן חוששים כנראה שנתניהו יאכל את המועמד שלהם בלי מלח. לכן גם הפעם לא יתקיים עימות. לא בין נתניהו לפרץ, וגם לא בין נתניהו לגנץ. בארה"ב, מועמד שמוותר על עימות מול יריבו עלול לשלם על כך מחיר בקלפי. בישראל הבוחרים מענישים על דברים אחרים, אם בכלל.
