הנוסעים בנתיבי איילון לא יכולים לחמוק משלטי הענק בכיכובם של דונלד טראמפ ואנגלה מרקל, הקוראים לממשלת ישראל להשקיע בתעשייה המקומית. הכותרת: "מנהיג אמיתי בוחר בתעשייה". שרגא ברוש, ראש התאחדות התעשיינים, טוען בסרטון שהופץ ברשת ש"התעשייה היא הקטר שמניע את גלגלי המשק", וכן ש"למדינת ישראל מגיעה הנהגה שיודעת שהתעשייה המקומית מייצבת את הכלכלה והמטבע המקומי".
האמת היא שלא התעשייה מייצבת את המטבע, אלא המטבע ערער את התעשייה. התחזקות השקל בחודשים האחרונים וירידת ערכו של הדולר אל מתחת לרף 3.5 השקלים, הן המניע למסע התעמולה הממומן היטב של התאחדות התעשיינים. מטרתו ללחוץ על ממשלת ישראל ועל בנק ישראל לפעול להחלשת השקל, כדי לסייע למגזר היצואנים.
ליצואנים יש אינטרס כלכלי ישיר בהחלשת השקל: הם רוצים דולר חזק כי הסחורות שלהם נמכרות בדולרים, וככל שהדולר חזק הם מקבלים תמורתו יותר שקלים. הם רוצים שקל חלש כי הם משלמים משכורות לעובדיהם בשקלים. בשביל היצואנים, דולר חזק ושקל חלש משמעם רווח גדול יותר. אבל בשביל הציבור הרחב המשמעות היא הגדלת יוקר המחיה. שקל חזק טוב לציבור הרוכש מוצרים ושירותים, בין ישירות ובין בייבוא, כי מחירם יורד. טיסות לחו"ל, מכוניות, דלק, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, טקסטיל, מזון, ריהוט ושאר מוצרי צריכה המיובאים לארץ – כל אלה מוזלים כשהדולר נחלש אל מול השקל.
אבל כאמור, מי שמפסיד מכך הם היצואנים, ששורת הרווח שלהם נפגעת. גם התעשיינים המייצרים מוצרי צריכה לשוק המקומי ולא מייצאים, מעדיפים שהשוק לא יוצף בייבוא זול ובתחרות. בכל פעם שהשקל מתחזק הם זועקים געוואלד ומאיימים בקריסת מפעלים ובפיטורים המוניים.
במשך שנים, ובמיוחד בעשור האחרון, רכשו נגידי בנק ישראל עשרות מיליארדי דולרים כדי למנוע את התחזקות השקל. הדולרים הללו יושבים ללא מעש בכספות בנק ישראל, כדי להעלות באופן מלאכותי את שער הדולר. נכון לחודש יולי, יתרות המט"ח עומדות על כ־120 מיליארד דולר. רכישת המט"ח המסיבית נועדה לתחזק שער דולר גבוה ושער שקל נמוך, על סמך המוסכמה המקובלת בישראל שיש להגן על הייצוא הישראלי ולהרחיבו. בשם התפיסה הזו מדינת ישראל משקיעה כספים רבים בסבסוד תעשיות מייצאות ומעניקה הטבות מס למפעלים מייצאים, תחת החוק לעידוד השקעות הון.
אפשר להבין את הסנטימנט הבסיסי של הגאווה הישראלית בתעשייה שלה, שמצליחה למכור את מרכולתה בקרב הגויים, אבל הוא לא מוצדק כלכלית. ראשית, אין משמעות אמיתית להיקף הייצוא של המדינה. מדינה אינה יותר "חזקה" אם היא מייצאת יותר. בלגיה מייצאת מעל 80 אחוזים מהתוצר שלה, ואילו יפן מייצאת רק 15 אחוזים; קשה לטעון שיפן חזקה פחות מבלגיה. שנית, אין הצדקה אמיתית להעדיף יצואנים על פני יבואנים, או לצורך העניין להעדיף תעשייה על פני שירותים. מבחינת הצרכן המקומי אין הבדל בין מוצר מיובא למוצר מקומי, כל עוד האיכות טובה והמחיר נמוך. גם יבואנים מייצרים מקומות עבודה ורווחה כלכלית, וכמוהם גם ספקי שירותים. ייצוא טוב בעיקר לגאווה, אבל אם אינו מוצדק כלכלית אין בו ערך אמיתי כשלעצמו.
כבר ב־1776 קבע אדם סמית' כי "כל תמיכה בייצוא לשווקים חיצוניים חייבת, בכל שנה, להיות על חשבון השווקים המקומיים". הוא הסביר שתמיכה בייצוא של יצרנים מסוימים תמומן, ראשית, במיסיהם של הצרכנים המקומיים; ושנית, על הלקוח יהיה לשלם "את המס הגדול אף יותר, שנובע מעליית המחיר של הסחורות בשוק המקומי… הפיחות [המלאכותי] בערך הכסף… יוצר השלכות גדולות מאוד, אשר במקום להפוך את כולם לעשירים יותר, נוטות להפוך את כולם לעניים יותר".
בניגוד לקודמיו, הנגיד הנוכחי פרופ' אמיר ירון עומד לעת עתה בלחצי היצואנים, ואיננו משתמש בכלים שלרשותו כדי להעלות באופן מלאכותי את שער השקל. אפשר לומר שהוא מעדיף את האינטרס הרחב של ציבור הצרכנים על פני האינטרס הצר של התעשיינים והיצואנים, אבל יש בכך היגיון כלכלי מובהק. מדינת ישראל צריכה לייצא מוצרים שיש לה בהם יתרון יחסי על פני מדינות אחרות, ולייבא את המוצרים שבהם אין לה יתרון יחסי. כל ניסיון להשפיע באופן חיצוני ומלאכותי על המאזן הזה רק יהפוך את כולם לעניים יותר.
