תשעים שנים עברו מאז פרעות תרפ"ט, הפרעות שטלטלו את היישוב היהודי המצומק בארץ ישראל. הרבה לפני ה"כיבוש", שבאמצעותו מכשירים כל שרץ של טרור היום, הרבה לפני קום מדינת ישראל, השמש זרחה והשוחט שחט. 133 יהודים נרצחו בדם קר, מאות נפצעו, קהילות חרבו ויישובים ננטשו. בירושלים, בצפת, בבאר־טוביה, ביפו, בחיפה, בחברון ובעוד מקומות ברחבי הארץ. "כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא", הכריז המופתי חאג' אמין אל־חוסייני באוגוסט 1929, וידו של ישמעאל פגעה.
"כשהגיעו לקדיש יתום הביאו את כל התינוקות לבית הכנסת ואמרו קדיש בכנופיא וכל אדם שהיה בבית הכנסת אמר קדיש", כתב עגנון בספרו 'מעצמי אל עצמי', כשתיאר את תפילות השבת עם "פליטי החרב מחברון ומשאר מקומות שפגעה בהם ידו של ישמעאל". "כשראיתי את כל האבלים שאומרים קדיש אמרתי עכשיו הקב"ה בעצמו צריך לענות אמן, שהכל אומרים קדיש ואין מי שיענה אמן".
בחברון של תרפ"ט התגוררו כ־800 יהודים. הקהילה העתיקה, היציבה והשורשית שהתקיימה מאות שנים, הותקפה על ידי ערביי חברון, ו־67 איש, אישה וטף נרצחו באכזריות. עשרות אחרים נפצעו והיישוב היהודי בחברון חוסל, וכל הרכוש היהודי נגזל בידי הפורעים. רצחו וגם ירשו.
למרות החזרה לארץ אבות במלחמת ששת הימים, היה קצת קשה לה, לממשלת ישראל, להשיב את היהודים לחברון. כמו במקרים רבים גם בימינו, ממשלת ישראל דיברה בשני קולות – כן, אבל. רק 13 שנים מאוחר יותר התקבלה החלטת הממשלה המיוחלת, אחרי מאבק של אנשי חזון ובשורה, שהלכו בעצמם ובמשפחתם ליישב את העיר, התעקשו, דבקו במטרה וגם שילמו בדם יקר. ב־1980 התקבלה החלטת ממשלה לחדש את היישוב היהודי בחברון. "אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל", קבעה ההחלטה. מה קרה ב־1980? עוד פיגוע. חוליית מחבלים רצחה שישה יהודים ליד בית הדסה בעיר. בין הרוצחים היה גם תייסיר אבו־סנינה, ראש העיר הנוכחי (והנבחר) של חברון. הוא מעולם לא הביע חרטה, להפך. "נלחמנו למען הזכויות הלאומיות שלנו", אמר לפני כשנתיים, כשנבחר. "החוק הבינלאומי מאפשר להתנגד לכיבוש בכל האמצעים". רוממות החוק הבינלאומי בגרונו של הרוצח. התירוצים של הערבים לאלימות ולרצח לא נגמרים, כמו ב־1929 כך ב־1980. רק דבר אחד משתנה, מלבד התירוץ: מה יעשו היהודים.
החלטת הממשלה על חזרה לעיר האבות הסתמכה על חזרה לאותו רכוש יהודי שדוד עוד מזמן הפרעות, ובתנאי שיהיה ריק משוכרים ערבים. כאלה אנחנו, עדינים והוגנים. אף שזה רכוש יהודי, אף שהוא רשום, אף שהוא נגזל בדם – אנחנו עדיין הוגנים ועדיין מדקדקים ועדיין מקפידים על כל פסיק וגם מעבר. גם במובן האנושי וגם במובן המשפטי. וכך חזרו בהדרגתיות לבית הדסה, לבית רומנו, לשכונת אברהם אבינו ולבית הכנסת שבינתיים הפך לדיר עיזים, לתל רומיידה. פצע אחד מכוער ונטוש נשאר עומד בלב שכונת אברהם אבינו: "השוק הסיטונאי". ממשלת ישראל משום מה לא מאפשרת ליהודים לבנות שם חיים.
"השוק הסיטונאי" הוא חלקת קרקע שנרכשה ונגאלה בידי הקהילה הספרדית שחיה בחברון. "כוללות ספרדית מגן אבות" היה הגוף המאגד של הקהילה והוא זה שרכש וגם דאג (אפילו אחרי הפרעות) שהקרקע תירשם ולא תלך לאיבוד. כיום הם ייפו את כוחו של היישוב היהודי לגאול את הקרקעות האבודות. שמעתם? רכוש פרטי. לא אבוד, לא נעלם, לא מנחשים כלום – זה רשום. בתקופת הכיבוש הירדני, הקרקעות הללו הועברו לאפוטרופוס הירדני המופקד על "רכוש האויב הציוני", והוא השכיר אותן לגופים שונים. את הקרקע של השוק הוא השכיר לעיריית חברון וזו החליטה ב־1964 לבנות שם את השוק הסיטונאי. היינו מצפים שכאשר ישראל תשוב לחברון, הרכוש הפרטי יוחזר לבעליו, אבל כפי שכבר ציינתי, צדיקים בני הגונים אנחנו. ולכן, ממשלת ישראל המשיכה להשכיר את השוק לעיריית חברון.
נדוניה קטנה
ב־1994 נסגר השוק מסיבות ביטחוניות, ומאז אין שם איש וגם שכירות לא משולמת מטעם העירייה. למה אין שם יהודים? מדוע אין שם חיים? כי אז התחילו הפלפולים המשפטיים, שצדק רחוק מהם כמזרח ממערב. המשנה ליועמ"ש, מייק בלאס, החליט בשנת 2006 שהדיירוּת של העירייה היא מוגנת. עיניכם הקוראות. אין איש, אין שכירות, אין תשלום, זה רכוש פרטי גזול, רשום, אבל מייק בלאס החליט שיש שם דיירות מוגנת של עיריית חברון. היום אין כבר מייק בלאס, והיועץ המשפטי לממשלה דהיום קבע שהדיירות המוגנת פקעה. ועדיין מחכים.
היום מחכים לבנימין נתניהו. ראש הממשלה שהוא גם שר הביטחון צריך לשלוח מכתב קטן אחד שיאפשר את בניית החיים ועשיית הצדק ההיסטורי. ראש ממשלת ישראל צריך לכתוב מכתב לראש עיריית חברון הרוצח המשוחרר, תייסיר אבו־סנינה, שמודיע (לא שואל, לא מבקש, מודיע) שהדיירות המוגנת פקעה. מאז תחילת 2018 אין מניעה משפטית, וראש הממשלה גורר רגליים. בנימין נתניהו, האיש שחתם על הסכם חברון ב־1997, וגם קבע כי "הממשלה תפעל לשמור על כל התנאים והצרכים הנדרשים לקיומו, ביטחונו וביסוסו של היישוב היהודי בחברון", צריך לעשות צדק היסטורי וגם צדק חוקי, ופשוט לשלוח מכתב. על הדרך הוא גם יוכל להגניב חיוך, קטן אמנם, שמי שיקבל את המכתב הזה הוא הרוצח שניסה לגרש את היהודים מחברון, זה שיושב היום בראש העירייה שם. על אפו ועל חמתו.
ב־4 בספטמבר, רגע לפני הבחירות, יגיע ראש הממשלה לטקס האזכרה הממלכתי לנרצחי תרפ"ט בחברון. ראוי שהוא יגיע עם נדוניה קטנה ליישוב היהודי, שבעצמו, בגופו, בזקניו ובילדיו משמר את אותה מסורת ואותה קהילה שנטבחה. הם לא מסתפקים רק בטקסים ממלכתיים, הם בונים את החיים, וחובתו של ראש הממשלה לסייע להם.
