בשנה האחרונה אני לא מפסיק לטרטר בטור הזה את הפתרון שלי לעזה. העיקרון הוא לרוקן את הרצועה המקוללת הזו מתושביה הנאנקים, ולהציע להם עתיד טוב יותר במקום אחר. לא צריך להיות חכם גדול, רק להכניס את עצמנו לראשו של עזתי ממוצע בגיל 16 עד 45, והם הרוב המוחלט. הנער העזתי, האיש הצעיר או בעל המשפחה קמים בכל בוקר לגיהנום חדש. הם חיים בדרך כלל במחנה פליטים חרב ומוזנח, אין להם תעסוקה, ואלפי אנשים מתנפלים על כל עבודה פשוטה. הם שותים מי ביוב, אין להם חשמל ולא תנאי קיום בסיסיים אחרים. העזתי יודע שהוא חי בדיקטטורה חמאסניקית שלא סובלת חופש, אבל השלטון מנצל את המצוקה כדי לשלוח אותו להפגין על גדר הגבול מול ישראל ולסכן את חייו. הוא הולך לשם כי אין לו באמת מה להפסיד.
מיליוני אנשים בעולם נמלטים מבתי כלא גרועים פחות. הם נוטשים כל עוד נפשם בם מדינות באפריקה, במזרח התיכון ובמרכז אמריקה, יוצאים למסע תלאובות בדרכם לאירופה וקנדה, כאשר בכלל לא בטוח שיגיעו לשם. משאת נפשו של התושב בעזה זהה. גם הוא רוצה לברוח מהזוועה סביבו, במקום לשבת על חוף הים ליד החורבות, הגרוטאות והרי הזבל ולשחק קלפים גם אחרי שקיבלת תואר אקדמי, כפי שתיאר השבוע סמי עבד, עיתונאי שיושב בעזה ומדווח משם.
בתחילת השבוע פרץ לכותרות רעיון עידוד ההגירה מעזה. ראש הממשלה בנימין נתניהו סיפר על היוזמה הזו במהלך המסע לאוקראינה, ועל שדות התעופה בנגב שישראל מוכנה להעמיד לרשות המהגרים. ח"כ אחמד טיבי מהרשימה המשותפת אמר השבוע שישראל חייבת קודם כול להסיר את המצור על עזה, לפני שהיא מדברת על עידוד הגירה. במקרה הזה הוא צודק. ישראל צריכה לפתוח את הגבולות מערבה, להסיר את המצור ואת צמצום המיילים הימיים ולשחרר את הנתיב ליציאה המונית. השר ישראל כץ הציע להקים אי בים התיכון לטובת הפרדה מעזה. זה הכיוון הנכון, אבל גם זה לא נעשה.
הרעיון שהעלה נתניהו ונידון בקבינט סופו להיכשל. אי אפשר לקחת פלסטינים מעזה ולהעלות אותם על מטוסים לאירופה או למדינות אחרות במזרח התיכון. זה לא רציני. קשה לי להאמין שהקבינט הוציא מתחת ידיו את הפתרון הרשלני הזה אחרי חמש ישיבות ארוכות. מהלך עצום בסדר גודל של נדידת עמים צריך להיות בתיאום הדוק עם ארה"ב, רוסיה, מדינות האיחוד האירופי וגם מצרים, שמחזיקה את מעבר רפיח וצריכה לפתוח אותו לכל מי שרוצה. נדרש מבצע חילוץ בינלאומי אדיר בעלות של מיליארדים, שיקלוט מאות אלפי פלסטינים עם תעודת פליט של אונר"א. בשביל זה יש לנתניהו את מערכת הקשרים המצוינת שבנה עם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, נרנדה מודי, ג'סטין טרודו וראשי מדינות אחרים, בהם כאלה שמשוועים למהגרים וידיים עובדות.
ישראל לא צריכה לעמוד במרכזו של הפרויקט הזה. גם נקיפות מצפון לא מחויבות כאן. ישראל נסוגה מהשטח לקווי 1967, פירקה 21 התנחלויות ו־8,000 מתנחלים, אבל חמאס נקט טרור חיצוני ופנימי במקום להפוך את הרצועה לגן פורח. ישראל אפילו יכולה להשתתף במאמץ השחרור הגדול ולהציע לקלוט אצלנו אלפיים פליטים פלסטינים מעזה, על בסיס הומניטרי. למה לא? אני בטוח שחבר'ה שחותכים את הגדר ומנסים לחדור לישראל היו מוכנים להישאר כאן ולהשתלב בעבודה, כמו כל תושב אחר בסכנין או באום־אל־פחם. מעבר לכך, כדי שהעניין לא ייחשב חלילה כטרנספר יזום – ישראל תתחייב במסגרת הסכם בינלאומי רחב שהיא לא חוזרת לעזה.
שלום, או אפילו הסדר מדיני עם הפלסטינים, לא יהיו כאן אף פעם, הרבה מאוד באשמתנו. התנאים שיצרנו בשטח והסיטואציה הפוליטית לא מאפשרים שום תזוזה. שלום עם חמאס בלתי אפשרי, כי אי אפשר להגיע להסדר שפוי עם ארגון דתי רצחני שמשנתו מבוססת על חיסול ישראל ויהודיה. צריך לרוקן מעזה את התושבים שהפכו לבני ערובה, וכך להוציא אותם מציפורני הארגון הנוראי הזה ולהציל את חייהם. עשירים בעזה כבר הצליחו לעזוב, אחרי ששילמו דמי כופר נפש לחמאס. נתניהו מדווח כי קרוב ל־35 אלף איש עזבו את עזה בשנה האחרונה, למרות כל קשיי ההגירה. למיליון וחצי האחרים אין פרוטה. אפשר לעזור להם, ואולי להשאיר בעזה את הנייה וסינואר לגמרי לבד.
