זה בסדר להפגין ליד ביתו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בפתח־תקווה. אין בעיה למחות נגדו אם מישהו חושב שהוא יועץ מטעם, אף שהחליט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בכפוף לשימוע, בשלושה תיקים תקדימיים ושנויים במחלוקת. זו מדינה חופשית, וכל אחד רשאי להביע את דעתו מול נושאי המשרות הבכירות שיכולים להשפיע על העתיד של כולנו.
למען הסר ספק, אני חושב שנתניהו צריך להתחלף רק בגלל ההתנהגות וההתנהלות שהובילו להמלצה על כתבי האישום האלה. תרבות המתנות, הקשר הפסול עם מיליארדרים, העיסוק האובססיבי בתקשורת שסיבך אותו בכל הטוב הזה, היחס לאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, לרשויות החוק ולשומרי הסף, השחיתות השלטונית מסביב. כל אלה מעידים על ראש ממשלה שמיצה את תפקידו.
אני חושב שגם הקיפאון המדיני מוביל אותנו לאסון דמוגרפי בטווח הרחוק, אבל לשם כך יש קלפי, וקיימת עדיין דרך דמוקרטית להחליף את השלטון ב־17 בספטמבר. עד אז אפשר לצאת לכיכרות ולרחובות, גם בפתח־תקווה, אבל אסור להסית ולהשתלח כמו שעושים מפגיני מנדלבליט. זו לא מחאה, זו התפרעות אלימה של חבורה מטורללת, שבאה לצרוח ולקלל את היועץ בדרכו לבית הכנסת בסגנון נחות ובזוי, שמבייש אנשים שרוצים באמת לראות כאן משהו אחר.
טוב שיאיר גולן, אלוף במיל' ואיש ערכי באמת, גינה את התופעה הזו. אין שום הבדל בין החבורה מפתח־תקווה ובין אותם מפגינים נגד הסכמי אוסלו בכיכר ציון תחת המרפסת שבה נאמו ראשי הימין לפני רצח רבין בנובמבר 1995. אותם גידופים ונאצות, אותן תנועות ידיים מגונות, אותה הסתה. אני רואה ושומע את הקולות, ונחרד מהאלטרנטיבה. רק שטיפוסים כאלה לא יובילו לנו את המדינה. 
