המפלגות השונות בישראל מצויות במצב של מוות קליני כבר זמן רב. מסורות פוליטיות ושיח רעיוני מעמיק הפכו לנדירות במציאות הפוליטית במדינה, ואת ההוכחה לכך מצאנו בפסטיבל הגשת הרשימות שהתקיים לאחרונה. מפלגות הפכו לקבוצות יזמים, המנסות לזכות במכרז בכל הרכב אפשרי. מפלגת 'העבודה' עם עברה המפואר מאבדת את הבייס שהצביע לה עשרות שנים. 'כחול לבן' היא תוצר מופלא של אנשי יח"צ ויזמים פוליטיים. מפלגות הציונות הדתית מתחרות מי יצליח להביא יותר קולות לפח האשפה. והליכוד? זו תהיה מפלגה אחרת לגמרי בלי קינג ביבי בראשה. נראה כי ההתמקדות בדמויות הפכה את הפוליטיקה שלנו לשטוחה, חלולה ומסוכנת. על כן, היא צריכה להשתנות מיסודה.
מגמת הפרסונלזיציה בשיח הפוליטי מתרחשת במקביל בכל מדינות העולם. לרבים אין מושג מאילו מפלגות הגיעו בוריס ג'ונסון, עמנואל מקרון או אנגלה מרקל. לחלקנו יש מושג כלשהו מהי תפיסת העולם המדינית או הכלכלית-חברתית שלהם, וכמעט כולנו נזהה אותם ברמה הפרסונלית. גם הקמפיינים האחרונים בארה"ב הפכו את המדינה החזקה בעולם ל"ארה"ב של אובמה" או "ארה"ב של טרמאפ". בארץ המגמה הזו חריפה אף יותר, בשל השליטה הדומיננטית של בנימין נתניהו מול כל מתחריו בעשור האחרון, שליטה שהולידה את המונח 'ביביזם' שמעיד באופן מובהק על נאמנות חזקה יותר לאיש מאשר לרעיון.
זניחת השיח הרעיוני-פוליטי מובילה למצב בו גם אנשים עם עומק אינטלקטואלי ומעורבות פוליטית גבוהה יענו על השאלה "למי תצביע?" בתשובה "אין לי מושג". כלומר, אותם אנשים שאם נשאל על עמדתם בנוגע לטיפול בגרעון המדינה או מדיניות החוץ הישראלית נקבל תשובות מנומקות עם המלצות מדיניות מפוכחות, הם אלו שישפילו את מבטם ויגידו "לא בטוחה שיש לי למי להצביע".
אולי מדובר בהון האנושי שנמצא בפוליטיקה? חסרים אנשים טובים שיכנסו וילכלכו את הידיים? אני די משוכנע שזה לא העניין. מימין ומשמאל נכנסו לפוליטיקה הישראלית אנשים ראויים, ערכיים ובעלי יכולות מנהיגותיות. אם משהו מקולקל במכונה זה לא משנה מה טיב חומר הגלם שנכניס לשם. את הסיפור האמיתי ניתן לארוז בשתי מילים בלבד – "תרבות פוליטית" המתעצבת ברובה כיום משלושה אספקטים שונים: מסגור ציבורי-תקשורתי, שיח ברשתות החברתיות ותמריצים חיוביים לשליליות.
המסגור הציבורי-תקשורתי של קמפיין בחירות מתחיל ומסתיים בדרך כלל במשרדים בתל אביב, שם יושבים חבר'ה אינטליגנטים ומסבירים בפשטות למועמדים ש"הציבור לא מבין מורכבות", הוא מחפש לראות עוצמה ובעיקר חיבור אישי מהבטן. לכן רובם המוחלט של הקמפיינים יבליטו תמונת פנים וסיסמא מקושקשת מבוססת קבוצות מיקוד (כביכול). אין זמן לדבר על חזון, מדיניות, אסטרטגיה. האדם מחפש משהו פשוט, אז תנו לו את מה שהוא רוצה.
כבר ידוע שהשיח ברשתות החברתיות (מוטה האלגוריתמים) גורם לנו בעיקר לשמוע את מי שדומה לנו. הבעיה היא שעצם השימוש בפייסבוק או בטוויטר נותן לנו תחושה פלורליסטית בה אנו עומדים בכיכר השוק ומאזינים בקשב לדעות מגוונות של אנשים, אך המציאות תלמד כי שיחה אקראית בסופר השכונתי תניב דעות מגוונות יותר. אנו בדרך כלל משכנעים את המשוכנעים או מתווכחים עם הקיצוניים לנו, כדי לשכנע את עצמנו יותר.
מצב זה מוביל לנקודה הבעייתית האחרונה בתרבות הפוליטית שלנו – משתלם להיות שלילי. אורן חזן, סתיו שפיר, מירי רגב, תמר זנדברג וכמובן בנימין נתניהו בנו את כוחם הפוליטי על גבי שלילת האחר. כלומר לא שלילה והפרכה של רעיונות מתחרים בשדה הפוליטי, אלא שלילה ממשית של פרסונות פוליטיות מתחרות, לעיתים פרסונות מדומיינות, כל עוד זה משרת את המטרה. כנסת ישראל הפכה לקולוסיאום ברומא. אנו לא מחפשים אנשים שינהלו את המדינה, אלא משתוקקים לראות דם.
אפשר ומומלץ לפתח בינינו דיונים וויכוחים נוקבים בהם ישנה משמעות לתפיסות העולם שלך, ההנחות שלך על המציאות והאמונה שלך באדם, בחברה או אלוהים. זו תהיה התחלה טובה למהפכה בתרבות הפוליטית בישראל ואת המהפכה הזו נצטרך לבנות יחד. אבל עד אז אבקש בקשה קטנה – מאחורי הפרגוד ב17.9, שאלו את עצמכם, האם אתם בוחרים בפוליטיקה של אנשים או רעיונות?
