הרצח של דביר שורק תפס אותי בבוקר יום חמישי וערער אותי עד היסוד. הכאב הזה על נער חמוד עם פאות, נער שיכל להיות אח שלי, תפס ולא הרפה. בתור ישראלית שנולדה אל הזרועות השטניות של האינתיפאדה השניה הפיגועים הם נוף ילדותי ותבנית חיי. שלדי אוטובוסים מפוצצים, מבזקי חדשות עם אמבולנסים דוהרים בירושלים, בתל אביב, בחיפה.
לעולם לא אשכח את מוצאי השבת בו גיליתי על הרצח של בני משפחת פוגל, את הדקירה של איתמר בן גל באריאל, ואת הירי בקו 78 בארמון הנציב בירושלים. הפיגועים טבועים בי כפיגומים, השמות, הפנים והסיפורים על נשים ואנשים, כמוני וכמוך, שהלכו בוקר אחד ולא שבו.
"או שאתם רדודים או שאתם עצלנים, או שבמקרה הגרוע יותר- אתם בורים" את קובעת (בת אל קולמן, "שמאלנים יקרים, זו קריאת השכמה", י"ח באב תשע"ט) על אותם אנשים שבוחרים לא להגיע לשטחים. בפועל, פעמים רבות ההפך הוא הנכון, אידיאולוגיה סביב ארץ ישראל אינה שמורה לימנים בלבד ורבים מהאנשים שבוחרים לא להגיע לשטחים פועלים מתוך אידאולוגיה עמוקה. הם מאמינים ש"מפעל ההתנחלויות" הוא חטא, עוון ממש, שמדינת ישראל משקיעה בו כבר שנים משאבים ומאמצים רבים. הם סבורים שהוא פוגע בפלסטינים ובישראלים כאחד ולכן בוחרים ביודעין לא לתת יד למציאות שלדידם מזינה את הבעיה.
למרות ש"שמאלני" הפך לשם גנאי, למרות שהתנגדות לכיבוש נתפסת בעיני ישראלים רבים כבגידה- למרות הכל זה המסר אותו הם בוחרים להעביר לילדיהם, לחברה הישראלית ולידידים הפלסטינים. אפשר בהחלט להתווכח האם גישה כזו ראויה ונכונה, אך חובה על כולנו להיזהר מפופוליזם ומהשטחת המורכבות של השיח המדיני.
את כותבת על ביקור בהונגריה, ועל המחשבה שחלקת עם בעלך על "מה היה קורה אילו ישראל היתה בגודל הזה". כתבת שהשתעשעתם במחשבה "שהייתה לנו ישראל גדולה פי ארבעה והיינו יכולים לתת רבע ממנה לפלסטינים ולחיות בשקט". גם אם ישראל אכן היתה גדולה פי ארבעה זה לא בהכרח היה מבטיח שקט אזורי, וממילא יש אזורים רבים בישראל, גם מחוץ לקו גוש עציון-פדואל, שכיום מוזנחים וניתן להשקיע בהם ולפתח אותם. ואז את ממשיכה וכותבת: "היינו יכולים לתת רבע ממנה לפלסטינים ולחיות בשקט" ובמשפט הקטן הזה, בעיני, טמון חלק גדול מהבעיה.
בתור מי שגדלה והתחנכה בציבור הדתי-לאומי אני מאמינה שלרוב קיבלתי חינוך ערכי; לחסד, לצדקה, לרחמים, וכן, גם לשלום. התפילה, ההגות ואורח החיים הדתי שזור בקריאות אין ספור לשלום, אך לצערי פעמים רבות מלווה ההשקפה היפה בניחוח עליונות, ברוח: "אנחנו היינו נותנים רבע- הם היו מתיישרים ולוקחים, והכל היה אחלה".
שיפוט מעורער
אחרי שגרתי עם פלסטינים ארבעה חודשים, חודשים שכללו ויכוחים אין ספור על כל נושא אפשרי, חזרתי הביתה והגעתי לבקר את המשפחה בגוש עציון. עמדתי נפעמת על הגג (שבימים טובים רואים ממנו עד להר הבית ממש) והסתכלתי סביב. "אז מה את אומרת?" שאלה דודתי. זה היה טרי ועוד לא היו ברשותי כל המילים כדי להסביר, אבל עם דמעות בעיניים עניתי לה: "את רואה את הבתים האלה כאן מסביב? איפה שראיתי פעם בתים של "ערבים", אני רואה עכשיו בתים של משפחות, של אנשים".
למרות כל הציטוטים היפים ודברי התורה, בפועל בעיני רבים, ערבים הם קצת פחות בני אדם. רבים המאמינים ש"אנחנו" טובים מ"הם", שבסופו של יום "לנו" מגיע יותר. על אף הקרבה הגיאוגרפית רבים שוכחים לראות בפלסטינים בני אדם עם צרכים, רצונות, מניעים וריגושים. כמו שכתבת- לעיתים כשאנחנו מוקפים בכל כך הרבה כאב כושר השיפוט שלנו מתערער.
"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'"- אני מאמינה שרק בעזרת הרוח, שיח אמיתי חוצה נרטיבים ותרבויות, נוכל לשכך את סערת הדמים בה אנחנו מצויים כבר שנים ארוכות. את קוראת לדבר עם הפלסטינים בשטחים ואני הראשונה להסכים עם קריאתך ולחזק אותה. אחרי שנים בהן אני עושה זאת בעצמי הגעתי לכמה מסקנות, המשמעותית שבהן היא זו שהובילה אותי להצטרף לפורום "תג מאיר" שמגיע כבר שנים לנפגעי פשעי שנאה (או בשמם המכובס "תגי-מחיר"). הבנתי שמוטל עלי לעשות את חלקי ולגנות בקול גדול את הפשעים הגזעניים- קטנים כגדולים, שיוצאים מ"בית המדרש" ממנו הגעתי, להתנצל עליהם ולהציב אלטרנטיבה.
תעיד חוויתי האישית, כמו גם עדותם של ראשי שב"כ לשעבר, שזה אחד מהדברים האפקטיביים ביותר שאנחנו הישראלים יכולים לעשות. להגיע אל אותם פלסטינים חפים מפשע שנפגעו כדי ללחוש, לצעוק, ו"לכתוב על הקירות": אני יודעת וזוכרת שאתם בני אדם. גם לכם מגיע כבוד. גם לכם מגיע צדק.
כשהגוף רעד מהמחשבה על הרגעים האחרונים של דביר, הצלחתי לחשוב רק שלוש מילים: הלוואי לא עוד. מאז נפצעו נועם ונחום נביס, הרב איתן ודביר שנרב, ונרצחה רינה שנרב בת ה-17 עם החיוך המאיר. "תג מאיר" סופגים לא אחת ביקורת על ההתמקדות בטרור היהודי שכביכול זניח בחומרתו אל מול הטרור הערבי (על אף שעובדתית לא כך הדבר, מספיק אחד כדי לרצוח ראש ממשלה ועוד אחד כדי להבעיר את הר הבית ולחולל מלחמה אזורית-עולמית).
מי שעסוק בטיעון הזה מפספס את הנקודה. הרי ברור שכואב על דביר- הוא יכל להיות אחי. ברור שכואב על אורי ועל רינה- הן יכלו להיות אני. אל מול חברי הפלסטינים אמשיך להשמיע כמה זה שורט וכואב ומפחיד, אבל אני מאמינה שהתפקיד שלי, שלנו, הוא גם לעמוד איתנים אל מול הקיצוניים מתוכנו שמצדיקים פגיעה בחפים מפשע, ולהזכיר להם: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". כשישבתי בסלון משפחת שורק בשבעה, הבטחתי לעצמי שאמשיך להשמיע קול שמתנגד לאלימות ולפגיעה בבני אדם חפים מפשע.
