"אצלנו במשפחה אין ניצולי שואה", אומר לי מדי פעם חמי, סבא משה. "מי שעלה בתחילת המאה הקודמת – עלה. מי שלא עלה – נספה".
סבא אשר גולדקלנג, אביו של סבא משה, עלה מהעיירה הפולנית כשאנוב. גם יעקב, אחיו של אשר, עלה ארצה. אביהם, אליעזר ליפא וולפיש, אימץ את שם משפחתה של אשתו כדי להטעות את השלטונות ולחמוק מגיוס לצבא הפולני, ומאז נושאים צאצאיו את השם הזה. כשפנה אליעזר ליפא לרבו בשאלה אם מותר לו לעלות לארץ ישראל, נענה בטיעון "לא תעלו בחומה" ונותר שם. בניו, לעומת זאת, לא שעו לפסק ההלכה, והפכו לשרידים היחידים מכל משפחתם הגדולה והענפה.
גם במשפחתה של סבתא מרים גולדקלנג לבית קאופמן, אמו של סבא משה, אין ניצולי שואה. גם לא שרידי שואה ולא פליטי שואה או כל מונח אחר שתרגישו איתו בנוח. בפולין של שנות העשרים של המאה הקודמת ארז גבר צעיר בשם אלכסנדר זיסקינד קאופמן את אשתו וילדיו, וחמק לארץ ישראל. רק כשכבר חנה ופרק את חפציו בפלשתינה החמימה, הוא כתב לרבו־לשעבר היושב בעיר לודז' ובישר לו את דבר העלייה. כל שנותר לרב היה לברך על המוגמר ולאחל לו ברכה והצלחה. זה היה רגע נדיר שבו בחר סבא אלכסנדר – שעל שמו נקרא בעלי – לוותר על שאלת רב ולחמוק מפסק הלכה שהיה מותיר אותו בגולה בשנותיה האיומות ביותר של אירופה המתגזענת והולכת. כל בני משפחתו הענפה נספו בזוועות.
כאן בארץ עזב סבא אלכסנדר את קהילת אלכסנדר משרבו בה המחלוקות, וחבר לקהילת בויאן, שקבוצה מחסידיה עלתה ארצה בהוראת האדמו"ר. הם קנו קרקעות, הביאו את ניסיונם כסוחרים מהעיר לודז', ואחד מהם אף הקים את מפעל לודז'יה הנודע. היישוב היהודי הארצישראלי לא תמיד האיר לחסידים פנים, ואפילו העלים אחוז נכבד מהקרקעות שנרכשו מראש, אבל קהילת בויאן בכל זאת הצליחה במקום שאחרות כשלו: היא צפתה את הנולד באירופה ושבה לביתה, הבית הלאומי. "לו רק היו עוד מיליון יהודים נוהגים כמו סבא שלי – מוותרים על שאלת רב ועולים ארצה – לא רק שממדי השואה היו אחרים, אלא שגם הבעיה הדמוגרפית בארץ ישראל הייתה יכולה להיעלם", אומר סבא משה.
מכל מה שיש לעולם הרחב להציע, שלושה יעדים בלבד מהווים עבורי מקור בלתי נדלה לסקרנות ולתשוקה לבקר בהם: ארגנטינה שבה גדלו הוריי ואחיי, סוריה המוכה שבה גדלו הסבים והסבתות שלי, ופולין. הפעם היחידה שבה הבחירה שלי לא לצאת מהארץ עמדה במבחן משמעותי הייתה בכיתה י"ב, כשכמה בנות מהכיתה הצטרפו למסע לפולין. איכשהו, למרות המוצא השונה, בעומק הלב הגטאות ומחנות ההשמדה הם חלק מטיול השורשים שלי, וכך הם גם עבור יהודים רבים מתפוצות שונות. כשהבנות שלי טסו למסעות לפולין, ליוויתי אותן לשדה התעופה בקנאה לא מוסתרת וברגשות מעורבים. התרגשתי לקבל את התמונות עם דגל ישראל בגיא ההריגה, לקרוא חוויות משם; בו זמנית לא יכולתי לשאת את המחשבה שהן מתהלכות במקום ההוא, שבו עדיין מסתובבים אנשים שראו הכול, הריחו הכול, הבינו הכול. שתקו הכול.
אושוויץ לא הייתה במדבר
מכירים את השם אירנה סנדלר? לא? ובכן, בפולין אין כמעט ילד שלא שמע עליה. ארבעים בתי ספר קרויים על שמה, מחנכים לאורה, מהווים מצבת זיכרון עבורה ומשמשים תחנת סיורים קבועה לילדי בתי ספר האחרים. סנדלר היא אחת מתוך כ־6,700 חסידי אומות העולם מתוצרת פולין, שיחד הצילו מאות אלפי יהודים. היא עצמה הבריחה מגטו ורשה כ־2,500 ילדים יהודים ומסרה אותם למשפחות פולניות שיגדלו אותם. היא גם ניהלה רישום מדויק לגבי כל אחד מהם, ושמרה איתם על קשר גם לאחר המלחמה. אצלנו לא מלמדים עליה. אצלם נאחזים בה כבסם חיים. היא חלק מהדרך שלהם לחנך לאנושיות תחת אש, להתנקות מזוועות העבר.
בשעה שבישראל סערו הרוחות סביב מה שמכונה "החוק הפולני", חברתי אשת התקשורת ועורכת הדין אפרת רוזנברג־שפירא שלחה הודעות וואטסאפ נפעמות ממסע אלטרנטיבי לפולין. לא, לא מדובר בסיור שופינג או טיול טבע, אף שמתברר שגם כאלה לא חסרים ברפובליקה המדוברת; "ישראלים רבים המירו את מסורת טיולי השורשים למרכז אירופה בטיולים מפנקים, כשהם מצליחים להשחיל 'קצת היסטוריה', אם במקרה התפנה להם חצי יום", מספרת לי אפרת. אבל המסע שלה נועד להעניק מבט אחר על שואת אירופה, שחלק ניכר מתעשיית המוות שלה התמקם על אדמת פולין.
הביקור של אפרת בפולין התקיים במסגרת צילומי סדרה עבור שידורי התאגיד, יחד עם הפרטנר הטלוויזיוני שלה, ישי שריד. החיבור המוצלח בין השניים הביא אותם הפעם למסע בעקבות מיתוסים ישראליים, כשהם מבקשים לבדוק, בין השאר, מדוע קל לנו יותר לסלוח לגרמניה על זוועותיה מאשר לפולין. המסע האלטרנטיבי שאליו חברו בא לתאר פולין אחרת. זו שהייתה קורבן של הנאצים; זו שבנוסף ל־3 מיליוני אזרחיה היהודים שנספו בשואה, נרצחו בה גם 3 מיליוני אזרחים שאינם יהודים; זו שהאנטישמיות שבה אמנם לא נולדה עם הכיבוש הנאצי ולא הסתיימה עם נפילתו, ובכל זאת התגלו בה חסידי אומות העולם במספרים ובשיעורים גבוהים בהרבה לעומת המדינות האחרות.
המסעות הללו, שמאחוריהם עומדים גופים המבקשים לחבר בין החברה הפולנית לזו הישראלית, מתכתבים היטב עם החוק הפולני השערורייתי. החוק שאושר לפני שבוע ב"סֵיים" – הבית התחתון של הפרלמנט הפולני – מאיים בקנס ובמאסר של עד שלוש שנים למי שיעוות, כלשונו, את האמת ההיסטורית בנוגע לעם הפולני ולמדינתו. לעונש כזה מועד כל מי שייחס להם אחריות או שותפות לפשעי הנאצים, לפשעים נגד האנושות או לפשעי מלחמה.
הרחוב הפולני לא נבהל מסתימת הפיות, כנראה. הוא אף שותף לתחושה שנעשה לו עוול. כאמור, גם אצלנו נרשמת סקרנות בריאה סביב השאלה איך סלחנו לאזרחי גרמניה – אותה גרמניה שסוגיית "כספי השילומים" ממנה כמעט הביאה אותנו למלחמת אחים – בעוד הפולנים נותרו בגדר האויב. יכולות להיות לכך אינספור תשובות פסיכולוגיות, אבל יש גם תשובות היסטוריות של עובדות יבשות. בעוד גרמניה המתחדשת הקפידה להתנער, להתנצל, לכרוע ברך נוכח אנדרטאות זיכרון ולהנציח את הזוועה של שלטונה המובס, פולין עברה מהכיבוש הגרמני לארבעים שנים נוספות של כיבוש סובייטי, ולא התפנתה לבדק בית משמעותי עד לימי שלטונו של לך ולנסה בשנות התשעים. תשובה היסטורית נוספת היא שהפתרון הסופי של הנאצים התיישב היטב על האנטישמיות הפולנית שלא הייתה כדוגמתה באירופה, האנטישמית בזכות עצמה. המחיש זאת פוגרום קיילצה, שהתרחש ביולי 1946 וחיסל למעלה מארבעים יהודים – כולם ניצולי שואה שחזרו לעירם הבוגדנית.
ובכל זאת, מספרת אפרת מהשטח, הפולנים מבקשים מאיתנו לדייק. אכן, הם שנאו יהודים. אכן, רבים מהם פגעו ביהודים לפני המלחמה, אחרי המלחמה וגם במהלכה. אבל לא באופן ממוסד, ולא כחלק מתוכנית מדינית מקיפה. רבים־רבים מהפולנים סיכנו את חייהם ואת חיי משפחתם, במקום היחיד שבו הסתרת יהודים גררה עונש מוות על פי חוק. רבים התגייסו להברחת יהודים. והיו גם פרטיזנים פולנים, אומרים שם, והיה המרד הפולני. הייתה התנגדות.
"אי אפשר להשוות אותנו לנאצים", אמרו בפולין למצלמות של ישי ואפרת. "תשוו אותנו למדינות הכבושות – לצרפתים, לבלגים, לאיטלקים, להולנדים. כן, אנחנו היינו הכי גרועים. אבל אל תשוו אותנו לנאצים. אנחנו לא חוללנו את השואה. הם רצחו גם אותנו. הם אנסו את הארץ שלנו, ריסקו את ורשה".
שואת יהודי אירופה הכחידה קהילות, מוחות מבריקים, חיים שלמים. יהדות הונגריה חוסלה, יהדות הולנד הושמדה. יהודי צרפת ניצלו בקושי. בכל המדינות היו מי שהסגירו יהודים, בכולן היו מי שהסתירו יהודים. בכולן הייתה מידה כזו או אחרת של שנאה. קשה שלא לשנוא אותם חזרה – את מי שנתנו יד לזוועה הזו, את מי ששתקו. "אושוויץ לא הייתה באמצע המדבר", אומר חמי, סבא משה. "היא הייתה סמוכה וקרובה לבתי הפולנים. את הזוועה במיידנק אפשר היה לראות מהכביש הראשי. הם ראו וידעו ושתקו".
75 שנה אחרי שנדמו הקולות שם והחלו זעקות השבר כאן, מותר וצריך להוקיע את הפולנים של אז. מותר וצריך לשנוא אותם. אבל מותר לצמצם את השנאה הזו, ולשנוא אותם כמו את האוקראינים, שהשתתפו בטבח ב־33,771 יהודים בבאבי־יאר; לשנוא אותם כמו את הרוסים, שאחראים על למעלה מ־600 פוגרומים רק בראשית המאה ה־20; לשנוא אותם כמו את הספרדים של האינקוויזיציה, כמו את המוסלמים של חוקי עומר. לשנוא אותם, ולזכור שהשואה הייתה כולה מתוצרת גרמניה, פרי מכונת השמדה אכזרית של הנאצים. אבל לא איסור על עיסוק בהיסטוריה הוא שיביא לכך. ראוי לו לחוק הפולני שיעבור שינויים משמעותיים לפני שיאושר סופית על ידי הסנאט והנשיא. ויחד עם זאת, טוב שהפולנים מתביישים בחלק שלהם ברגע השפל של האנושות כולה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
