תשמעו סיפור. אם אתם צעירים, הוא יפתיע אתכם. אם אתם בגיל העמידה, הוא יצחיק אתכם. אם אתם בין גיל עשרים וחמש לגיל ארבעים וחמש, אתם תקראו אותו ואולי תרצו לבכות. זה סיפור עצוב, והוא עליכם. מצד שני, אם הצלחתם לקרוא אותו, אִמרו תודה למזלכם הטוב, על שבכלל למדתם לקרוא.
יש דרך הגיונית ופשוטה ללמד ילדים לקרוא: מלמדים אותם את האותיות וצליליהן, ואז מלמדים אותם לחבר לאותיות את התנועות. בחיידר קראו לזה: "קמץ אלף אָ". בשפות רבות בעולם לימדו קריאה בשיטה דומה. בארה"ב החלו מחנכים במהלך המאה ה־20 לחוש אי־נחת מהעובדה שהם מלמדים בשיטה עתיקה כל כך. במקומה הגו כמה חוקרים את שיטת "השפה כמכלול", שבה מלמדים את הילד לזהות מילים שלמות, תוך כדי פעילות מהנה. הם הניחו שבסופו של דבר הילד יבין בעצמו את עקרונות הקריאה, כפי שהבין בעצמו את עקרונות השפה המדוברת. בתחילה התלמיד יזהה את המילה בשלמותה, כמין ציור משונה, אך בהמשך יבין לבד את ההיגיון של האותיות והתנועות. השיטה הזו הוצגה כהתקדמות כבירה, אף שהיא למעשה מוחקת את ההיגיון של הכתב האלפביתי וחוזרת לכתב החרטומים הקדמון, שבו מילה היא רק ציור (למעשה, אפילו כתב החרטומים היה מתוחכם יותר).
לשיטת "השפה כמכלול" היו יתרונות רבים: היא לא דרשה הרבה שינון ותרגול משעמם; היא בטחה בילדים שילמדו קריאה באופן טבעי, מתוך מגוון התנסויות וחוויות מרנינות ונעימות; היא פטרה את המורים מלתקן שגיאות כתיב ומלהאיץ במתקשים בקריאה. חסידיה תיארו אותה כגישה הומניסטית ופרוגרסיבית, ואפילו סוציאליסטית, שתתרום לסגירת פערים בין עשירים לעניים.
כל כך הרבה יתרונות היו לשיטה הזו, ורק חיסרון אחד: היא לא עבדה. בשיטה הישנה, רוב הילדים ידעו לקרוא אחרי שלושת החודשים הראשונים של כיתה א'. בשיטת "השפה כמכלול" לימוד הקריאה נמשך עוד ועוד, הפיגור הלימודי הלך והצטבר, והיו ילדים שלא ידעו באמת לקרוא ולכתוב גם בסוף כיתה ו'. חסידי השיטה דיברו בבוז על המדידה הכמותית הזו, שמתעלמת ממחקר איכותני ומשביעוּת הרצון של התלמידים. התלמידים שבעי הרצון התקשו לאיית את המילים "שביעות רצון", אבל למי אכפת.
בשנות השמונים, כאשר בארה"ב כבר החלו להצטבר ראיות על כישלון השיטה, אימץ אותה בהתלהבות משרד החינוך הישראלי, בעידודם של מומחים מן האקדמיה. דור שלם של תלמידים למד כך לקרוא; אם בכלל למד. מבחנים בינלאומיים מצאו שישראל מידרדרת בדירוג העולמי בכישורי קריאה וכתיבה ובהבנת הנקרא. ומה לגבי הפערים בין עניים לעשירים? כשלא באמת לומדים בבית הספר, רק העשירים יכולים להרשות לעצמם מורים פרטיים. 40 אחוזים מהילדים השייכים לשכבות סוציו־אקונומיות נמוכות נכשלו במבחני הבנת הנקרא בכיתה ד'. בשנת 2001 הקים משרד החינוך ועדה לבדיקת הוראת הקריאה. הוועדה קבעה שמשרד החינוך עודד לימוד קריאה בשיטה לא מוצלחת, בלי בדיקה זהירה וניסוי איטי, והתעלם מהראיות בדבר כישלונה. שרת החינוך לבנת אימצה את מסקנות הוועדה, והודיעה על חזרה לשיטות הלימוד הישנות.
עבור דור שלם של תלמידים היה זה כבר מאוחר מדי. נועה אסטרייכר כתבה ב"זמן תל אביב" ב־2010 על דור של אנאלפביתים, כלשונה: "מה יעשו בני הדור שלי, כשיידרשו לסייע לילדים שלהם בשיעורי הבית? איך יעזרו להם לכתוב חיבור בנושא חג הפסח? 'פאם עם ישראל איה במיצרים ופרעו היתאחזר אליהם'?"
ילדינו כבר חזרו ללמוד קריאה וכתיבה בשיטות סבירות יותר, שהן גם שיטות מסורתיות יותר. ידידי רן ברץ אמר לי פעם שבלי להיות מומחה להוראת קריאה, היה ברור לו שהשיטה הפרוגרסיבית החדשה תהיה פחות מוצלחת מאשר השיטה המסורתית. אם עם ישראל, העם המשכיל ביותר בעולם, הגיע אחרי אלפי שנים של התנסות חינוכית למסקנה שכך כדאי ללמד קריאה, קשה להאמין שמישהו ימצא שיטה הרבה יותר טובה.
מחנכים, זִכרו את הלקח הזה, גם בנוגע לתחומים אחרים בעולם החינוכי. האמינו במסורת. אל תהפכו את ילדינו הרכים לשפני ניסיון. זה לא אומר שאסור לנסות גישות חדשות, אבל לאט ובזהירות רבה. נכון, אתם מורים טובים, אתם מנהלים מעולים, אתם שרים מרשימים. אתם רוצים "להטביע חותם", ולכן לעיתים ממהרים לניסויים חינוכיים חפוזים ומזיקים. אבל לא מסרנו לכם בחיל וברעדה את ילדינו הרכים כדי שתטביעו בהם חותם, אלא כדי שתלמדו אותם תורה וחוכמה. בואו נתחיל בקמץ אלף אָ.
