באחד מפסוקי החוכמה שלו אומר קהלת: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה". תמהו חז"ל: ולהיות רשע מעט – זה בסדר? וכמו יהודים טובים הם ענו בשאלה: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?". על טעם וריח אין להתווכח, אך חז"ל היטיבו להסביר את קהלת: אם טעית – תתקן. אל תוסיף חטא על פשע.
לאחרונה החלה רשות ההגירה בהליכי אכיפה מול קבוצה מצומצמת של שוהות בלתי חוקיות (שב"חיות), רובן פיליפיניות, שאשרת העבודה שלהן פגה לפני יותר מעשור. הן ילדו פה ילדים, למרות שהובהר להן מראש כי כניסתן לישראל היא למטרות פרנסה בלבד ולא להתאזרחות. לפני תחילת המבצע, בניסיון להרוויח זמן, ביקשו השב"חיות לדחות את חזרתן למולדת עד תום שנת הלימודים. רשות ההגירה נעתרה לבקשה בתנאי שיציגו כרטיסי טיסה ויתחייבו לעזוב עד 15/7/19. הן הציגו כרטיסים, התחייבו לעזוב בזמן, אך נשארו בישראל עד לרגע זה. בתגובה פתחה רשות ההגירה במבצע השבה למולדת (מגומגם, כהרגלה) ומדי פעם אנו שומעים על עובדת זרה ובנה שחזרו לארצם.
במאמר שפרסם כאן אריאל הורוביץ לפני כשבועיים ("גירוש ילדי הפיליפינים אינו מעשה של 'אין ברירה'") הוא טען שעל הממשלה ורשות ההגירה להימנע מהשבת הפיליפיניות למולדתן, משום שפעמיים בעבר, ב-2006 וב-2010, החליטה הממשלה להשאיר בישראל ילדי עובדים זרים מעל גיל 5. הורוביץ בעצם אומר לממשלה: ריח השום מ-2010 עדיין נודף ממך. תאכלי עוד קערת שום, כדי שהריח ינדוף ממך גם בשלושים השנים הבאות.
ממשלת ישראל טעתה כשהחליטה בעשור הקודם לאשר לילדי זרים להישאר בתחומה. לתקדימים יש נטייה להתגלגל, ובענייני הגירה המדרון חלקלק במיוחד. היתר חד-פעמי למאות בודדות של אנשים – הופך להיתר לאלפים. התנהלות לפנים משורת הדין עם קבוצה מסוימת – הופכת עד מהרה לפטור גורף לכל אוכלוסיית הזרים. אם ממשלת ישראל תיכנע ותשאיר כאן את ילדי הפיליפיניות בהתבסס על תקדימי העבר, היא תצטרך להשאיר גם כעשרת אלפים ילדי מסתננים ועוד כמה אלפי ילדי זרים. היא לא תוכל לעמוד בבית המשפט ולהצדיק את הרחקתם כאשר סייעני הזרים ינופפו בתקדים הפיליפיניות, שבעצמו נקבע ע"י תקדימים אחרים, ויאשימו אותה בכך שהיא מפלה לרעה את המסתננים בגלל צבע עורם.
מי שהבין את "דינמיקת התקדימים" הוא נשיא המדינה ראובן ריבלין, שמודע לכך שלהחלטת הממשלה בעניין הפיליפיניות תהיה השלכה ישירה על סוגיית המסתננים ושאר הזרים. לכן הוא נמנע מלהתערב לטובתן, למרבה הפליאה של סייעני הזרים ולמורת רוחם. הורוביץ, לעומת זאת, דורש מהמדינה להיצמד לתקדימים באופן עיוור, והוא לא מתמודד ברצינות עם ההשלכות. כך הוא יכול לכתוב טור דעה מלא בתוכחות מוסר לממשלת ישראל, תוך שהוא מתעלם מהימצאותם של כ-130,000 זרים בלתי חוקיים (לא כולל שב"חים מיו"ש) ברחבי הארץ, בעיקר בשכונות החלשות ביותר, ומקיומם של מיליוני מהגרים פוטנציאליים ברחבי העולם, זרמי אדם עצומים שמחפשים מדינה עם רמת חיים גבוהה ומדיניות הגירה פשרנית כדי לחיות בה את חייהם.
עוד טוען הורוביץ כי הפיליפיניות גידלו כאן את ילדיהן "כישראלים לכל דבר". הטענה הזו אינה נכונה ואינה רלוונטית, אך מעניינת. היא אינה נכונה משום שהיא מרדדת את הישראליות באופן קיצוני, ומתעלמת מעשרות שנים של מסע משותף, מלא בדם, יזע, דמעות, צלקות, פצעים שעדיין לא הגלידו, הצלחות, הפתעות, שמחות ורגעי חסד. הישראליות נבנתה על גבי אלפי שנים של היסטוריה ומורשת שהינן ייחודיות ויוצאות דופן. ילדי השב"חיות הם לא חלק מזה. בנוסף לכך, הטענה היא בלתי רלוונטית מפני שמדינת ישראל, כפי שקובע חוק יסוד: הלאום וכפי שעולה מחוק השבות, היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכידוע כרטיס הכניסה לעם היהודי מוקנה בהתקיים אחד מהתנאים: אם יהודייה או גיור. ילדים פיליפינים שרואים את עצמם כ"ישראלים לכל דבר" לא עונים לאף אחד משני הקריטריונים, גם אם הם יודעים לדבר עברית ברמת וטסאפ ולחקות בהצלחה את נטע ברזילי.
ובכל זאת הטענה של הורוביץ מעניינת, משום שבטענה זו הוא למעשה מודה שהפיליפיניות משתמשות בילדיהן כאמצעי לקבלת אזרחות. עובדות זרות הרי יודעות שלידה שוללת מהן את האשרה. על אחת כמה וכמה כשהן יולדות לאחר תום תוקף האשרה, כמו בסיפור של הילד רוהן פרז שאותו נמנע הורוביץ מלספר בשלמותו. אם כך, הרי זה מתבקש מעובדת זרה לגדל את בנה חסר-המעמד תוך שהיא מכינה אותו למעבר, ומסבירה לו שעוד מעט חוזרים הביתה, לאבא ולאחים, לסבא לסבתא ולדודים. היומרה לגדל ילד פיליפיני כילד "ישראלי לכל דבר" מעידה על כך שאותה עובדת זרה לא התכוונה באף שלב לחזור למולדתה, לא לפני שהילד יגיע לגיל 5 ובטח לא אחרי כן. אצל הזרות בישראל, הלידה אינה מהווה אירוע תמים במהלך חיים רגיל וטבעי, אלא היא משמשת כמניפולציה שמטרתה קבלת אזרחות, ולאחר מכן איחוד משפחות.
הורוביץ מציג את השב"חיות כפילנתרופיות ("הקדישו את שנותיהן הטובות לעבודה קשה בעבודות שאיש בישראל לא מעוניין לעשות"), כאילו שהן באו לכאן למטרות צדקה וחסד, ולא כדי לקבל שכר גבוה בהרבה מהממוצע בפיליפינים. בנוסף הוא מזכיר את "חוות הדעת הפסיכולוגיות שקבעו שגירוש נער בן 13 למדינה שבה מעולם לא ביקר תגרום לו נזקים רגשיים בלתי הפיכים". זה מוזר, שכן עשרות אלפי ילדים בכל העולם עוברים מדי שנה מארץ לארץ ומתרבות לתרבות (רילוקיישן) כחלק מחיי הקריירה והעבודה של הוריהם, במה שנתפס כצעד נורמלי לחלוטין. אך כשמדובר על אכיפת חוקי ההגירה של מדינת היהודים – צצות פתאום תחזיות איומות על נזק פסיכולוגי בלתי הפיך.
אסיים בהערה שמתייחסת לתמונות ששובצו במאמר, ובהן רואים את השב"חיות וילדיהן בהפגנה. הם עונדים סיכות צהובות שעליהן דמות של ילדה פיליפינית מחובקת עם חברתה. ישנן הרבה הפגנות בישראל, ומחולקים בהן כובעים, חולצות ופריטים נוספים. סיכות דש הן פריט פחות נפוץ. קשה להשתחרר מהחשד שמארגני ההפגנה התכוונו לרמוז לטלאי הצהוב. רבים מסייעני הזרים, בסוגייה הזו ובסוגיית המסתננים, משווים את מדיניות ההגירה של ישראל לזוועות הנאצים. אמנם השואה היא לא הסיבה לקיומה של מדינת היהודים, אך היא אחת ההצדקות העיקריות לה. כשסייעני הזרים ותומכי הגבולות הפתוחים מוזילים את השואה ומפחיתים מערכה, הם מפוררים את אחת ההצדקות העיקריות לקיומה של ישראל. ההשוואה לשואה, אם כן, משרתת את שאיפתם להפוך את מדינת היהודים למדינת כל מהגריה.
