זהו. זה קרה. החל מאתמול זה רשמי, סיימתי את העשור הרביעי של חיי. אז לרגל המאורע, קבלו 40 תובנות על גיל 40:
- כשהייתי ילדה, ואמא שלי חגגה 40, חשבתי שהיא ממש ממש זקנה. ואז נהייתי בת 40, קיבלתי פרופורציות והבנתי שגם אני, ממש ממש זקנה.
- את סוף־סוף חוזרת לישון לילה שלם. את אפילו חוזרת לחלום חלומות. ואז את חולמת על עוד תינוק.
- את מגיעה למצב ההזוי שמצד אחד יש לך חצ'קונים ומצד שני קמטים. מצד אחד השיער שלך לבן ומצד שני הוא צומח מחדש לאחר נשירתו אחרי הלידות.
- את לא יודעת אם הסיבה לכך שאת לא זוכרת כלום היא עדיין טפשת היריון, או שמא ניצנים של דמנציה מדאיגה יותר.
- כשאומרים לך בסופר ״גברת״ את מפסיקה להסתובב ולבדוק מי הזקנה מאחורייך בתור. את כבר יודעת, זאת את.
- מפסיקות להופיע לך בפיד פרסומות לבגדי תינוקות, ומתחילות לצוץ פרסומות לבוטוקס. והכי מטריד זה שאת אשכרה נכנסת לבדוק.
איור: נועה קלנר - את הולכת עם הילדה לקניון, רואה את האופנה החדשה ואומרת, די, זה חזר? יש לי כזה שנים בארון.
- את בוחרת בסוגי ספורט שלא מערבים זיעה. או ספורט.
- משעה מסוימת את מפסיקה לאכול דברים. סודה מתחילה להיות טעימה לך. גם גלידה פיסטוק.
- את מעירה בקול רם מדי על התנהגות של אנשים שנמצאים קרוב מדי.
- זה כבר לגיטימי לתת את המבט הזה מעל המשקפיים.
- את מרימה מסיבה וצועקת "תרקדו כאילו אף אחד לא רואה", ובאמת אף אחד כבר לא רואה.
- כשמציעים לך לגיל 40 מתנה "צניחה חופשית", את כבר לא בטוחה אם מדובר בצניחה של האיברים שלך, של רצפת האגן או של קצב חילוף החומרים. מצד שני, לקפוץ ממטוס באמצע אוגוסט פתאום נשמע רעיון לא רע בכלל.
- בדיקות הדם שלך פתאום מעניינות אותך לראשונה.
- את כבר יכולה להסתכל על המוכרת בחנות ולהגיד בהתנשאות: "מתוקה, אני יכולה להיות אמא שלך".
- רק בגיל 40 כשמישהו צועק לך מהאוטו "מי נתן לך רישיון?" את יכולה לענות "הוא כבר מת".
- לגיטימי לגמרי להזמין במסעדה המבורגר וצ'יפס אבל לבקש מהמלצר דיאט קולה. כי את שומרת.
- את מתחילה לשתות קפה בלי סוכר, בלי קפאין, בלי חלב, בלי טעם.
- הגעת לשלב שקייס ארנק לפלאפון נראה לך כמו המצאה גאונית.
- את לא יכולה להירדם בלי אטמים.
- התחלת להעיר הערות של סבתות: לא חם לכם? לא חסר לכם מלח?
- את מוכנה לא להזמין מראש בזול: "בוא נראה איך נקום באותו יום ומשם נתקדם".
- עד היום היו לך גם יומנים ממשיים וגם יומן גוגל. עכשיו, כשאת משלימה עם המציאות, הפסקת לכתוב ביומן גוגל.
- פעם חשבת שהיום המאושר בחייך הוא היום שבו ילדת ילד. היום את יודעת שהיום המאושר בחייך הוא היום שבו הבנת איך מכתיבים הודעת ווטסאפ.
- הפסקת להיות המומה כשאת מדברת בהתלהבות על אלי מקביל והבייביסיטר עונה "מה זה אלי מקביל".
- הפסקת לפטר עובדים שכאשר מתנגנים השירים הראשונים של מירי מסיקה הם אומרים: "וואי, השיר הזה יצא כשהייתי ממש־ממש קטנה".
- השלמת עם העובדה שלעולם לא תדעי כמה זה שבע כפול תשע בעל־פה.
- את מגלה שאנשים בגילך כבר הגיעו לעמדות מפתח רציניות במדינה, ואת עוד בודקת אופציות לגבי השאלה מה תעשי כשתהיי גדולה.
- את עוברת לנעליים של הלב הכחול. ואין דרך חזרה.
- את מאפסנת לתמיד את מיטת התינוק, הלול וכיסא האוכל (ואם את דוסית, זה בדיוק לשנתיים – עד הנכדים).
- בגיל 20 התעניינת במציאת שיח עם בעלך. בגיל 40 השיח היחיד שאת מחפשת הוא זה שתסתתרי מאחוריו כשאת חייבת לשירותים באמצע הריצה.
- את כבר לא צריכה את האפליקציה ההיא בשביל לדמיין איך תיראי כשתהיי זקנה.
- המילה הראשונה שאת אומרת כשאת נכנסת הביתה היא "תנמיכווו".
- דברים שנראו לך שיקרו עוד מלא זמן – עכשיו זה הזמן. כמו ממוגרפיה.
- את יכולה להגיד על מקומות כמו קמפינג או מלון שני כוכבים: "סליחה, אני בת 40, אני לא ישנה פה".
- את מפסיקה לנסות להיכנס לג'ינס של גיל 20, לא כי זה לא עולה עלייך, אלא כי עברת לבדים נושמים.
- את לא מצליחה להתיישב או לקום בלי לסנן בשקט "הופל'ה".
- את כבר לא נעלבת כשקמים לך באוטובוס, כי אוחחח כמה כואבות כבר הרגליים.
- פעם עשית הכול כדי להגיד את האמת שלך, היום כל שקר שיכול לקנות לך שקט מתקבל בברכה.
- מצד אחד את מתגעגעת לגיל 16, מצד שני כשאת עוברת ליד מתבגרים את מעקמת את האף ומברכת על כל שנה שצברת בחיים.
ולסיכום, בפתחו של העשור השווה ביותר, כבר פחות אכפת לך מה כולם חושבים.
מצאת את החברות שמרימות אותך, את עושה מה שטוב לך, יודעת מה כיף לך, הילדים כבר לא חושבים שאת מגבון לח ואשכרה דופקים בדלת כשאת בשירותים ולא פשוט נכנסים.
את גם מפסיקה להאשים את ההורים שלך בכל החסרונות שלך, כי את יודעת שההורים שלך עשו הכי טוב שהם יכולים (בדיוק כמוך), ופשוט עוברת להאשים את החיים.
