הדרך לזלצבורג רצופת כוונות טובות ובראשן – לא לפגוש ישראלים. זה קטע ייחודי רק לנו, הרצון המטופש להרגיש אינטרנשיונלס. רוסי יפגוש רוסי – יתרגש. סיני יפגוש סיני – ישאל מה המצב. ישראלי פוגש ישראלי בחו"ל – מסובב ראשו באדישות תוך כדי שהוא מסנן לאשתו – "יא־אללה, מלא ישראלים כאן!".
לא יודעת למה, אבל נחמד לי לפגוש ישראלים בעולם. בעיקר בגלל ההבעה המופתעת שלהם כשהם מרכלים עליי בעברית ואני עונה להם בשפתם, אבל גם כי סטטיסטית זה די מדהים. תחשבו על זה רגע – אומה של תשעה מיליון, ובכל מקום בעולם אתה פוגש אותם. זה יכול לומר עלינו שני דברים – האחד, שכולנו עדיין מתעקשים לנפוש באותם שבועיים באוגוסט, השני – שהמצב הכלכלי פה בארץ ממש טוב אם לכולם יש פתאום כסף לטוס.
ברחוב שלי נשארו בתים ריקים בשבועיים האחרונים. כלב לא עבר בשביל. רובם ברחו אלפי קילומטרים רק כדי להגיע ליעד ולפגוש בו, שוב, ישראלים.
הילדים שאלו אותנו למה דווקא אוסטריה ואילו מפורסמים גרים שם. אחרי כמה שניות של מחשבה ענינו – "לא הרבה, אבל היה איזה אחד, אדולף". הכפר ואגריין קיבל את פנינו בשלמותו הכמעט מקוממת. בתים עם מרפסות פרחוניות, מוקפים בכרי דשא ירוקים. גדרות מעץ ופוחלצי איילים תלויים על האסמים. טיילנו שם בשבת והרגשנו בתוך גלויה. הכול מונח במקומו באסתטיקה בלתי נתפסת. אף לא גרגיר של לכלוך נצפה על המדרכה. אבל עם השלמות בא גם האופי, והאוסטרים – לא תתפלאו לשמוע – לא מתאמצים להיות נחמדים.
הגוגל סיפר לי שהסופרמרקטים נסגרים בשעה 19:00. ברבע לשבע התייצבתי בפתח עם עגלה. פועל אוסטרי זעוף פנים סגר לי את הדלת בפרצוף. "אבל עוד לא שבע!" סימנתי לו עם השעון, והוא העווה פרצופו כלא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו. ב־19:00 על השעון, לא שנייה אחרי, הקופאיות היו כבר בחוץ. ואני רק נזכרתי במאבטח החמוד מרמי לוי שהבריח אותי בדלת דקה אחרי שעת הסגירה, סתם כי התחננתי שאני חייבת להשלים כמה מוצרים לשבת.
בבריכה המקומית אין אחראים במגלשות המים. נורה אדומה מווסתת את כניסת המתרחצים. ברגע שהיא הופכת לירוקה ניתן להיכנס למגלשה. והכול מצייתים. אף סדרן לא אוכף את הכללים ואיש אינו מנסה להפר אותם. המראה הזה הזכיר לי את סיפורו המופלא של אונודה, קצין מודיעין בצבא היפני שבמלחמת העולם השנייה נשלח לאי בפיליפינים והובהר לו שבשום אופן אסור לו להיכנע. אחרי שהצבא האמריקני כבש את המקום, הוא נותר שם עם כמה מחבריו והם המשיכו לחיות על האי, בטוחים שהמלחמה עדיין נמשכת. לא הועילו הכרזות שפרסמו היפנים במקום, גם לא מכתבים עם תמונות מבני משפחותיהם שהפצירו בהם לוותר. במהלך אותן שנים איבד אונודה את חבריו ונותר בגפו. רק במרץ 74', 29 שנים אחר כך, כאשר הממשלה היפנית איתרה את מפקדו הישיר שנתן לו פקודת כניעה הסכים אונודה לצאת ממחבואו ולסיים את המלחמה.
אומות צייתניות מפחידות אותי. הן גורמות לי להבין עד כמה הפרטץ' הישראלי, על כל חסרונותיו, עדיף בעיניי עשרות מונים. מקום שאין בו מרחב לטעות מוציא מתוכו אנשים מקובעים ונעדרי חמלה. אני מעדיפה שידחפו אותי בתור למגלשה ולדעת שברגע האמת, כשאזדקק לכמה מוצרים מהסופר, מישהו שלא פועל רק על פי הכללים יפתח לי את הדלת.
בדרך לזלצבורג שמענו על הפיגוע הנורא שבו נרצחה רנה שנרב. בסמארטפון התנגן מצעד העשור של גלגלצ לשנות ה־90. וכאילו מישהו דאג במיוחד לאווירה, השיר שדורג ממש באותו הרגע היה The Show Must Go On של קווין.
לא עבר הרבה זמן עד שהתחילו להישמע שוב זעקות ה"למה לרחוץ במקום מסוכן" וכיוצא בהן. כבר עייפתי מלהסביר שפחדים לא בהכרח הולכים עם סטטיסטיקה, ושאם אנחנו בעניין של חישוב סיכונים, לא יזיק לבדוק את אחוזי התמותה ביו"ש מסרטן לעומת אלו של אזור גוש דן, כמו גם את מדדי זיהום האוויר ומספר תאונות הדרכים.
הדיווחים על התופת הישראלית פגשו אותנו באמצע השקט האוסטרי, אבל חמש דקות אחר כך, כשהילדה שלי הלכה לרגע לאיבוד והתחלתי להעלות בראש תסריטים בסגנון מדלן מקאן, חשבתי לעצמי שכל אומה והסכנות שלה, כל עם והזוועות שמעסיקות אותו.
נסענו לבד. בלי הורים, בלי חברים. שעות שלמות ברכב, משפחה גרעינית במכונית. יום לפני הטיסה שאלתי את עצמי איך יהיה. האם לא נשתעמם לנו ככה, רק אנחנו והילדים. אבל הרגעים הקסומים האלה שבהן נוצרת בדיחה פנימית משפחתית; השעות הרכות האלה לפני השינה, כשאני צופה בילדיי מתלוצצים יחד במיטה; ארוחות הבוקר הקומפקטיות שבהן היינו רק אנחנו, בלי הסחות דעת של חברים – פתאום הבנתי כמה הן קריטיות. הביחדנס הישראלי וההווי הקהילתי מרגילים אותנו לעשות כל דבר עם עוד אנשים, אחרת זה לא שווה. אבל חופשה משפחתית היא מרחב הזמן שבו נרקמים הזיכרונות הבאמת חשובים של החיים. סעו לבד לפעמים. אתם תגלו על עצמכם ועל הילדים דברים שלא ידעתם מעולם.
