את השבוע שעבר העברתי בנופש משפחתי ברמת הגולן. לפני שהיו לנו ילדים הנופש הזה היה מעיק ומשעמם, אבל מאז שחיה נולדה, אני מחכה לימי הקיץ המתוקים הללו בציפייה נרגשת. אני אוהב את המשפחה של שירה. ואני אוהב לראות את חיה משחקת עם בני הדודים החמודים שלה. ואני אוהב לטייל בגולן עם הכובע שלי, ועם הכרס שלי, ועם הילדים שלי. ואני אוהב לעצור את החיים לרגע, ולהיות עם המשפחה שלנו. ואני אוהב לשבת בלילה עם שירה במרפסת, כשכל הילדים כבר ישנים, ולשתות קפה. בבית שלנו זה לא קורה מספיק. אבל בחופשה שלנו זה קרה.
אצלנו בחופשות יש לו"ז מסודר. אנחנו נוסעים לפעילויות, ועושים מסלולים, ונכנסים לפארקים, ומזמינים מקומות בפיצריות, ובלילות אנחנו מקרינים סרטים באוויר הפתוח. אפילו הזמן שלנו החופשי בבריכה מוגדר כזמן חופשי בבריכה. למען הסדר הטוב. אני מת על הביטוי הזה, למען הסדר הטוב. מה כל כך טוב בסדר. ולמה שנעשה למענו משהו בכלל. איזה טמטום.
בכל מקרה, באחד הערבים בחופשה המשפחתית שלנו, נסענו לטיול עששיות ביער אודם. מה זה טיול עששיות. טוב שאתם שואלים. אני הייתי בטוח שאנחנו הולכים להסתובב לנו ביער, בדממה, עם עששיות ביד, ובחסות החשכה לפגוש כל מיני חיות בר מסתוריות. חזירי בר ופרות ועטלפים וצבאים ותנים. אבל זה לא מה שקרה בטיול העששיות שלנו. הטיול שלנו היה בעצם מין הרצאה נחמדה בחושך. המדריך החמוד הוביל אותנו במסלול מעגלי ביער, ועצר כל שתי דקות כדי לדבר איתנו על נושאים שונים ומגוונים. לפעמים הוא הסביר על היער שבו אנחנו נמצאים. לפעמים הוא שיתף אותנו במחשבות שיש לו על הטבע. ולפעמים הוא נתן לנו עצות טובות לחיים טובים.
הנה, באחת התחנות בסיור, הוא נתן לנו טיפ לחיים מאושרים. לקום כל בוקר, לעמוד מול המראה, ולהגיד, איזה כיף להיות אני. איזה כיף שזאת המשפחה שלי. ואז להישיר מבט אל הדמות בראי ולומר לו – אני גאה בך. בנקודה אחרת בסיור הוא הסביר לנו שבחיים, כל ירידה היא בעצם עלייה. אחר כך הוא המליץ לנו לשאול את עצמנו, מה העוצמה שלנו בחיים. רוב האנשים משקיעים אנרגיות במקומות שלא קשורים לעוצמה האישית שלהם. ולכל אחד יש עוצמה. מה העוצמה שלכם.
הכול היה קצת מוזר, וקצת חמוד וקצת מביך. המדריך אמר לנו לא לפחד מהפחד. רוב האנשים, הרי, מדחיקים את הפחדים שלהם ומתאמצים להסתיר אותם. אבל פחד זה משהו שצריך לשחרר. כשאנחנו מפחדים, אנחנו הופכים לגרסה הכי טובה, חדה וערמומית שלנו. לכן זה טוב לפחד. ככה המדריך אמר. ואחר כך הוא ביקש מאיתנו לצרוח בקול רם, לתוך החושך, אני מפחד. וכולם צעקו אני מפחד. וגם אני צעקתי, אני מפחד. אבל צעקתי את זה בציניות.
האמת היא שלאורך כל הסיור הזה הייתי ציני. הייתי ציני כשהוא ביקש מאיתנו לחפש חיוכים בשמיים. והייתי ציני כשהוא דרש מאיתנו לרדוף בהתלהבות אחרי החלומות שלנו. והייתי ציני כשהוא אמר לנו שיש בחיים מקורות אור חזקים יותר מפנס. חיבוק, ואהבה, ומשפחה, למשל. כל הזמן הייתי ציני. פעם אחת הוא אפילו עקץ אותי והעיר לי, ואני לא התרגשתי. ציניים לא נעלבים מכלוםםםםם.
ובדרך הביתה, אחרי שהסיור נגמר, נסעתי בכבישים החשוכים והנטושים של רמת הגולן, וחשבתי לעצמי על האפס שאני. כבר שעה וחצי שאני שולף את הקוצים של הציניות על כל מה שהמדריך המתוק הזה אומר. כבר שעה וחצי שאני ממלא את הלב שלי בקיתונות של אדישות, ניכור, שחצנות ובוז. איזה אפס אני. בשביל מה זה טוב. בשביל מה זה טוב.
ולפני שנרדמתי, בלילה, רשמתי לעצמי בטלפון את כל מה שזכרתי מטיול העששיות. כששמעתי את הרעיונות הללו בפעם הראשונה, הייתי דושבג אטום. אולי עכשיו, כשאני קורא אותם במיטה, בנחת, בלי עששית ביד, ובלי שאני צריך להרשים אף אחד, אולי עכשיו, ככה, אני אצליח להקשיב להם באמת.
חלק מהדברים שבהם נזכרתי היו באמת קצת ילדותיים ושטחיים. אבל חלקם נגעו פתאום לליבי. וואלה, חשבתי לעצמי בחושך, זה נכון שאנשים צריכים לזהות את העוצמה הייחודית להם, כדי לא לחיות חיים של החמצה. זה נכון שפחד מצליח לפקס בני אדם. זה נכון שאסור לשמור פחדים בבטן. זה נכון שצריך להילחם על חלומות כדי להגשים אותם. כמה מביך ועלוב. רק בלילה, במיטה, בחושך, לבד, רק שם העזתי להודות שטיול העששיות הזה היה דווקא נחמד.
ובבוקר, כשקמתי, נעמדתי מול המראה, הסתכלתי על דמות דיוקני הכפופה, ואמרתי מיד, ובלי להתבייש, איזה כיף להיות אני! ככה, עם סימן קריאה. זה היה מוזר, ומצחיק, אבל גם קצת נחמד. איזה כיף להיות אני! למרות שאני ציני. למרות שאני פחדן. למרות שאני עקשן ומתוסבך. א י ז ה כ י ף ל ה י ו ת א נ י ! איזה כיף לי שזאת המשפחה שלי! אני גאה בעצמי! והנה. כבר זה עובד. כבר אני מרגיש קצת יותר טוב. איזה נחמד.
