במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר התייחס נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפרובוקציות האנטי־ישראליות של שתי חברות הקונגרס הקיצוניות אילהן עומאר ורשידה טליב. "לאן הגיעה המפלגה הדמוקרטית?" שאל. "למה היא תומכת בשני האנשים האלה במקום במדינת ישראל? אני חושב שיהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית, זה מראה או שהם בורים לגמרי או את חוסר הנאמנות הגדול שלהם".
היהודים האמריקנים זעמו כמובן, אבל יש כאן אירוניה. הנשיא הפך את המשוואה ההיסטורית: בדרך כלל האשימו את היהודים בנאמנות כפולה – ליהודים או לישראל מצד אחד, ולמדינה שהם חיים בה מצד שני. טראמפ, לעומת זאת, מאשים את היהודים בארה"ב בחוסר נאמנות כפולה. איפה הנאמנות שלכם למדינת ישראל, הוא שואל. במקור, האשמת היהודים בנאמנות כפולה נועדה לפקפק בנאמנותם למדינתם בגלות; במקרה הזה, ההאשמה בחוסר נאמנות כפולה באה לפקפק בנאמנותם לישראל.
סוגיית התמיכה האמריקנית בישראל היא אסטרטגית בכל קנה מידה מדיני. נתניהו נוהג להציג לאורחיו גרף של אהדת הציבור האמריקני לישראל מול אהדתו לפלסטינים, על פי ממצאי סקר שנתי של מכון גאלופ. בסקר האחרון אמנם נרשמה ירידה באהדה לישראל, אבל כשעבדתי בלשכת נתניהו, הנתונים הראו עלייה נאה על פני העשור האחרון. לא רבים ידעו שמאחורי הגרפים העולים מסתתר סוד: הדמוקרטים כמעט לא תורמים לשיפור; כמעט כולו נובע מתוספת באהדת הרפובליקנים.
אכן, הקשר בין העמדה הפוליטית של האמריקנים לתמיכתם בישראל מובהק. הרפובליקנים השמרנים הם התומכים הגדולים ביותר, יותר מ־80 אחוזים, ואצלם נרשמה עלייה גם ב־2019. אחריהם מגיעים הרפובליקנים המתונים, שתמיכתם ירדה מעט מאז טראמפ, עם יותר מ־50%. תמיכת הדמוקרטים המתונים ירדה מתחת ל־30%, והדמוקרטים הליברליים רשמו ירידה גדולה במיוחד, לשפל של 3%.
מכיוון שבישראל לא קרה משהו מיוחד בהקשר הפלסטיני, מסתבר שדעת הקהל האמריקנית היא בעיקר נגזרת של הפוליטיקה הפנימית שם. היסטורית, הדמוקרטים תמכו בישראל במספרים נמוכים מהרפובליקנים גם בתקופת ההתנתקות וממשלת אולמרט, והירידה האחרונה היא תוצאה של היחס לטראמפ. השפעתה של ישראל על האהדה כלפיה פחות משמעותית ממה שרבים חושבים.
האווירה הציבורית הזו משפיעה על היהודים בארה"ב באופן דרמטי. היהודים, ברובם הגדול, משתייכים בהתמדה ניכרת למפלגה הדמוקרטית ומזדהים איתה. יש מי שרוצים להאמין שהנאמנות הזו ניתנת לשינוי קל. אבל כאשר היהודים נשאלים על עמדותיהם הספציפיות ביחס לסוגיות ישראליות (כמו בסקר מכון פיו מ־2013), מתברר שרובם פשוט אנשי שמאל – כלומר, הם מצביעים למפלגה שמייצגת את עמדותיהם, כולל ביחס לישראל.
הבעיה העיקרית היא שבזמן שהיהודים האמריקנים הם דמוקרטים יציבים, המפלגה הדמוקרטית נמצאת בסחף גדול שמאלה. להיות דמוקרטי היום משמעו להיות יותר אנטי־ישראלי, ולקבל כלגיטימיים שולַיים קיצוניים ביותר ביחס לישראל. את התהליך הזה תיאר, למשל, הרברט לונדון, שהיה במשך שנים רבות נשיא מכון הדסון: "בשנות החמישים פרוגרסיבי טוב היה ציוני טוב. כיום הפרוגרסיבים הסתובבו ב־180 מעלות לעמדה אנטי־ציונית. השמאל הפך לבית נעים לאנטי־ציונות ואנטישמיות".
שינוי האקלים הזה משפיע דרמטית על היהודים בארה"ב. ניקח לדוגמה את הליגה נגד השמצה (ADL), ארגון יהודי שנועד להילחם באנטישמיות. ה־ADL, הראיתי במאמר שכתבתי לפני כשנתיים, מוטה פוליטית באופן שגורם לו לפגוע במשימתו. הוא הצניע את עליית האנטישמיות משמאל בתקופת אובמה, אך מדגיש אותה כשהיא מימין בתקופת טראמפ. מוביל הארגון, ג'ונתן גרינבלט, בכיר לשעבר בממשל אובמה, הצהיר שישתף פעולה עם ארגוני שמאל ספוגי אנטישמיות – אבל יגנה את האנטישמיות שלהם. מה היו אומרים ב־ADL, תמהתי, אילו ארגונים יהודיים רפובליקניים היו משתפים פעולה עם ארגוני "עליונות לבנה", אבל מבטיחים לגנות את האנטישמיות שלהם?
נטל האשמה הלבנה
הרדיקליזציה הזו של הדמוקרטים היא בחלקה הגדול תוצאה של ההקצנה באקדמיה האמריקנית. סטודנטים אמריקנים עוברים אינדוקטרינציה רדיקלית, ששנאת ישראל היא חלק מהותי ממנה. ישראל מוצגת כמדינה לאומנית, שמשמרת את יחסי הכוחות הקולוניאליים האכזריים של הלבן המדכא מול הפלסטינים, המיעוט הילידי המדוכא. בסביבה אינטלקטואלית מעוותת כזו, הסטודנטים היהודים חסרי אונים. ממילא רוב היהודים נמצאים במעמד בעייתי של "לבנים פריבילגיים" (כדברי גרינבלט). אם גם יתמכו בישראל, תהיה זו הרשעתם המוסרית המוחלטת. התוצאה היא פעילות של ארגונים כמו ג'יי־סטריט או הקרן החדשה, שעוסקים בהלבנת "האשמה הלבנה" שהם חשים באמצעות פעולה אקטיבית נגד ישראל.
היהודים בארה"ב חשובים לנו, מפני שאנו בני אומה אחת וצריכים לסייע אלה לאלה. ישראל עושה הרבה כדי לשמור על קשר וזיקה עם יהדות התפוצות. בעבר גם היהודים האמריקנים הדמוקרטים, למרות ההבדלים שהיו בינינו, חשבו עלינו באופן דומה. אלא שכאמור, הדינמיקה הזו השתנתה לנגד עינינו. כיום מפת האינטרסים של יהדות ארה"ב אחרת.
בעבר יהודי ארה"ב הדמוקרטים תמכו בישראל ללא סייג, והיו משענת איתנה למדיניות החוץ שלנו. היום, מרוב סייגים, בקושי מזהים תמיכה. באקלים הפוליטי הפרוגרסיבי המקצין, היהודים הדמוקרטים חשים שהקשר שלהם לישראל הפך לעול שמעיב על זהותם ועל קשריהם החברתיים והפוליטיים. הפתרון שלהם הוא לנקוט פעולה פוליטית, על מנת להפוך את ישראל ליותר נוחה בעבורם ובעבור הדימוי העצמי שלהם.
וכך, אם בעבר היהודים הדמוקרטים פעלו בארה"ב לטובת ישראל, היום הם פועלים בישראל לטובתם. במקום לובי יהודי שפועל מול הממשל האמריקני, היהודים הדמוקרטים משקיעים בהפעלת לובי פוליטי בהיקפים גדולים על ישראל, כדי לעצב אותה בדמותם. מבחינתם זה תקין לגמרי. בסקר של הוועד היהודי־אמריקני (AJC) מ־2019, אמרו 57% מהנשאלים היהודים שלגיטימי ש"יהודים אמריקנים ינסו להשפיע על מדיניות ישראל בנושאים כמו ביטחון לאומי ומשא ומתן לשלום עם הפלסטינים".
גם אם השינוי הזה נובע מתהליכים פנים־אמריקניים, הוא נוגע לנו ישירות מפני שהוא חולל מכונת תעמולה יהודית שמטרתה להשפיע על ישראל מבחוץ ומבפנים. היהודים הדמוקרטים העבירו את הקשר בינינו מן הזירה המשפחתית והלאומית, לזירת המאבק הפוליטי. מדובר בשינוי מהותי באופי היחסים בינינו, אבל בזמן שהם מנהלים קמפיינים פוליטיים עצומים לשינוי מדיניות ישראל ועיצובה על פי ערכיהם, הנהגת ישראל ממשיכה לנמנם באווירת שנות השבעים הסולידריוֹת. כשיעלה נשיא דמוקרטי לשלטון, ויהדות ארה"ב המקצינה תציג את עצמה כמייצגת האותנטית של האינטרסים הישראלים, יתברר שלאדישות הזו יש מחיר גדול. 
