קשה להאמין שמישהו פה האמין, מימין או משמאל, שבית המשפט העליון לא יפסול את ברוך מרזל ואת בנצי גופשטיין. גורלם של שני מועמדי עוצמה יהודית נחרץ מראש על ידי אנשי העוצמה המשפטית כמו גורל דגי סלמון הנקלעים למארב דובים במעלה הנהר. בהיכל המשפט בירושלים אין חנינה, אין רחמים, ובעיקר אין הרהור שני: אולי נפתיע פעם את אויבינו ואוהבינו? נראה לכולם שהחמלה והפרגמטיזם גוברים אצלנו לעיתים על האינסטינקטים? הרי צדק צריך גם להיראות, לא רק להיעשות, וכאשר פוסקים כמעט תמיד לטובת צד אחד, מראית העין של הצדק היא בכי רע.
אבל לא. אסתר חיות ועמיתיה התעקשו השבוע להבהיר שאין אצלם כל חדש. במזרח זורחת שמש, בחורף יורד גשם, ובבית המשפט העליון זורמים עם עתירות השמאל ופוסלים מועמדי ימין, אך ורק מועמדי ימין. פעם אחר פעם מתגלים שופטי ערכאת הצמרת שלנו כקנאים לא קטנים מקנאי הימין שיושבים על הספסל מולם חדשות לבקרים. עד כדי כך קנאים, שכבר ויתרו מזמן על זכות ההפתעה. היצר האקטיביסטי חזק מהם. הם לא ייתנו לבוחר להחליט בכוחות עצמו, אפילו לא לכנסת או לוועדת הבחירות המרכזית. הם יחליטו, רק הם.
נכון, מרזל וגופשטיין סיפקו לבית המשפט מלוא הטנא ראיות. שק ההתבטאויות האנטי־ערביות שלהם מלא וגדוש, אם כי חלק מההתבטאויות אינן חמורות בהרבה ממה ששמענו פה בעבר אפילו מראשי ממשלות ("הערבים אותם ערבים", "שעזה תטבע בים" וכו'), ודאי לא מהתבטאויות בל"ד נגד מדינת היהודים. לכאורה הם עמדו בקריטריונים של החוק האוסר הסתה לגזענות. אבל בית המשפט העליון כבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל להתעלם מהחוק כדי לאפשר לכולם לרוץ לכנסת. בחירות אחרי בחירות הוא העדיף ששונאי ישראל גמורים יישבו בכנסת ישראל, ובלבד שהמגזר הערבי לא יחוש שמונעים ממנו את זכות הבחירה במועמדים הקרובים ללבו.
גם אחרי שהכנסת שינתה את החוק כדי להקטין את דרגות החופש של השופטים, בית המשפט צפצף ואישר לבל"ד הפרו־פח"עית לרוץ. הוא העדיף את רווחתם הנפשית של ערביי ישראל על פני החלטות הכנסת, ואת הרוח הדמוקרטית כביכול על ספר החוקים. האם אי־אפשר היה להתעלם מהספר כדי לתת פעם לימין תחושה שגם הוא נהנה ממנעמי הדמוקרטיה? לנסות להוכיח לו שבית המשפט העליון ניצב לפעמים לימינו, ולא רק לשמאלו?
לפי כל הסקרים, מרזל וגופשטיין ממילא לא יישבו בכנסת הבאה, כך שלהחלטת הפסילה אין השלכות מעשיות. בית המשפט היה יכול לדחות אפוא את עתירת התנועה הרפורמית נגדם (אגב, מה היא בדיוק שייכת לסיפור הזה?) בלי לפגוע בטוהר הכנסת ה־22, אך שופטיו שוב הונעו על ידי תאווה פדגוגית בלתי נשלטת. הם שואפים לחנך את הימין הנבער, לרחוץ את פיו בסבון ליברלי, ולהבהיר לו מי בעל הבית על אוצר המילים התקינות. צוחק מי שצוחק אחרון, פוסק מי שפוסק אחרון.
כבדרך אגב, השופטים שירתו בכך את אחת המטרות העיקריות של העתירה נגד שני החברים הנ"ל: הפיכת עוצמה יהודית לקדושה מעונה בעיני אוהדיה, כדי שתרוץ עד הסוף המר ותפגע בסיכויי הימין כולו בבחירות הקרובות. כיוון שאותם שופטים הם גם המחוללים העיקריים של הבחירות המיותרות הללו (על ידי פסילתם הסדרתית של חוקי הגיוס), קשה להימנע מהרהורים מטרידים על יומרת מעורבותם בהכרעות פוליטיות שאמורות להתקבל על ידי ערכאת הציבור בלבד.
ובעצם, לא רק הרהורים. ערב הבחירות הקודמות, שעה קלה אחרי פרסום החלטת הפסילה של מיכאל בן־ארי, הזדמנתי לאירוע חגיגי של פורום בינלאומי בירושלים. במקרה התנהלה לידי שיחה קולנית בין שרת שמאל לשעבר לשופט מכהן בבית המשפט העליון. "נכון שאתה שמח?", פנתה אליו השרה לשעבר, קורנת כולה. "אסור לי להתבטא", הוא חייך. "אבל נכון שאתה שמח?", היא לחצה. "נכון", הודה השופט. שפת הגוף שלו אמרה אפילו הרבה יותר.
