בשבוע שעבר ביקרנו באחת מבירות אירופה היפות. בדרך חזרה הגענו לשדה התעופה, ואחרי הפרוצדורות הרגילות נכנסנו לאזור שמיועד רק לטיסה לתל־אביב. אזור סטרילי, שכלל בדיקות ביטחוניות מדוקדקות, תשאולים, אבטחה צמודה של שוטרים מקומיים, אסור לצאת, גם לא לשירותים, עד העלייה למטוס.
את החוויה המפוקפקת הזו חוויתי בכל יעד שטסתי אליו בשנים האחרונות. בכל פעם עשיתי מה שאמרו, לא חשבתי יותר מדי, והמשכתי. אחרי שאחראית הביטחון כמעט החרימה לי מחצית מהציוד, חשבתי רגע איך יכול להיות שרק ישראל, מכל המדינות בעולם, מקבלת יחס מיוחד. מה את רוצה, שומרים עלינו, לחש לי המלאך הטוב והמכיל. מובן שאני מעדיפה את זה על פני החלופות הביטחוניות שטומן לנו השטן, רק שאני לא מצליחה להבין איך התרגלנו לזה בטבעיות ונורמליות שכזו. ועוד יותר, איך עדיין יש גורמים לא מעטים, מתוכנו ממש, שרצים מעל כל במה בישראל ובעולם ומסבירים שישראל היא התוקפן והרשע בהתגלמותו. אותם אנשים שמטיפים על כיבוש והפרת זכויות, אבל לרגע לא מסתכלים על התמונה המלאה כדי לראות את מי שומרים בכספת כי הוא מאוים מכל כיוון. איך הפכו את הקורבן לתוקפן, את זה אני לא מבינה.
סיפור הטיסות הוא רק סימפטום. ישראל היא אחת המדינות הכי מאוימות בעולם. היא נמצאת תחת איום טילים תמידי ומוחשי, טרור ביהודה ושומרון, ועזה הזולגת והמטפטפת. במקביל, מדינה גדולה וקיצונית נמצאת במרוץ להשגת גרעין תוך שהיא מטיפה להשמדתנו. בנוסף, אנחנו נמצאים תחת מתקפה כלכלית־תודעתית סמי־אנטישמית מצד תנועת ה־BDS, שהתירוץ שלה הוא כיבוש אבל היא שואפת למחוק את המדינה היהודית היחידה.
בתוך הטירוף אנחנו בונים גדרות, מקימים מכשולים תת־קרקעיים וחומות פיזיות ואלקטרוניות, מציבים מצלמות וסידורי אבטחה ועוד ועוד. שומרים על החיים ומקיימים פה דמוקרטיה חופשית משגשגת, כלכלה חזקה וחברה תוססת.
אנחנו לא שואלים שאלות על האלימות הערבית. התרגלנו, ואנחנו מקבלים אותה כמובן מאליו. נראה לנו טבעי שהם מיידים אבנים, משגרים בלוני תבערה לעבר גני ילדים ושורפים שדות, שהם רוצחים נער עם ספרים בידו ונערה יפהפייה בדרך למעיין. טבעי שהם מפרסמים קריקטורות אנטישמיות, מחנכים לשנאה, מאיימים שימחקו אותנו. הכול מאוד טבעי לנו כשמדובר באלימות הערבית. אנחנו לא מתעלמים ממנה, אלא מתמודדים ולא שואלים שאלות.
הבעיה מתחילה כשכן שואלים שאלות, אבל את הצד הלא נכון, ומפנים אליו אצבע מאשימה. כשמתעסקים בתופעות שוליות והופכים אותן לתכלית הכול, תוך ריקון מוחלט של ההקשר הרחב שלהן. העיוות הזה מדאיג. לדוגמה, העובדה שיש פה יוצרי קולנוע מחוננים שבוחרים לעשות סדרה שלמה רק על החריג ביותר, על הרצח הטרגי של הנער הערבי מוחמד אבו־ח'דיר. "הפרק הראשון מראה גזענות יהודית ואווירה של הסתה", אמר ל'מקור ראשון' בריאיון גלוי לב אחד מיוצרי 'הנערים', חגי לוי. "חשוב לנו כן לומר שהרצח של אבו־ח'דיר לא בא משום מקום".
הלוא אפשר להשתגע. מדינה חיה פה תחת איום תמידי, מבחוץ ומבפנים, ותופעות האלימות נגד ערבים מתגמדות לעומת אלה ההפוכות. לפני שנים לא רבות משפחות התפוצצו בפיגועי התאבדות שטרם חלפו לגמרי מהעולם. אם היינו חברה פחות סובלנית, היינו רואים פה מעשי נקמה על ימין ועל שמאל נגד ערבים, לא גרפיטי של "תג מחיר". אבל כמעט לא קיימים מקרים של נקמה על טרור, ולא היו גם בימים האדומים של אוסלו והאינתיפאדה השנייה. "הטענה של הפרק היא שהתקווה למצוא את הנערים בחיים ייצרה הלך רוח שהנקמה הייתה חלק ממנו", אמר לוי, "השבר הזה יוצר תגובה הרסנית". אנחנו כנראה באמת עם סגולה, אם אחרי שנים של טרור ותחת איום מלחמה תמידי בצפון ובדרום, יוצרים מוכשרים בוחרים לעסוק במקרים היחידים שבהם היה, לטענתם, הלך רוח של נקמה.
אולי תעשו יום אחד סדרה, סרט, תשדיר פרסומת, משהו, על הנערים שנרצחים ביהודה ושומרון? אלה שנדקרים, נדרסים ומתפוצצים? שנרצחו רק מפני שהם יהודים? לא מספיק מושך כנראה. חייל מתעלל במחסום – כן; הצגות על ברוך גולדשטיין – כמובן; אבל רצח יהודים? שגרה, משעמם. למה הם טיילו במקום מסוכן, הכיבוש אשם, מגיע לנו. אלימות ערבית? הסתה? חינוך לשנאה? פיהוק.
אנחנו אלופים בניתוק מהקשר ובחוסר פרופורציה. אוהבים לפרסם מדדי שנאה, הסתה וגזענות, לספור כמה פוסטים מתפרסמים נגד ערבים. צריך בהחלט להוקיע תופעות של אלימות או גזענות מכוערת, אבל בפרופורציה ובהקשר הנכון. העובדה שיש חברי כנסת ופעילי שמאל שעדיין עולים לרגל לאבו־מאזן, אף שהוא מממן בגאון את הרוצחים של רנה ושל דביר ומכשיר את הרצח הבא – היא המדאיגה. הם גם נותנים לו קרדיט של פרטנר מתון, בעוד נתניהו הוא הקיצוני והמכשול לשלום. איזה עיוות.
אליטה קטנה, מנותקת ולצערי משפיעה מאוד, החליטה שלא משנה מה – ישראל תמיד אשמה. למה כשל אוסלו? בגלל ישראל. למה רצחו? בגלל הכיבוש. למה יש רקטות מעזה? בגלל המצור. מוצאים תירוצים לשטן, בעוד הם מציגים את הציבור הישראלי כשונא זרים וגזען, לא חלילה מתגונן, מאוים או פגוע. אולי במקום "מדד השנאה", ראוי לעשות את "מדד השנאה העצמית". כרוניקה של הרס עצמי.
סערה חיובית
לפני כשבועיים כתב עמיתי לעיתון שלום ירושלמי מאמר בשם "סכנה ושמה בצלאל סמוטריץ'", ובו צייר את יו"ר האיחוד הלאומי כאיש מסוכן ופרימיטיבי. החלטתי לכתוב על החוויה שלי מבצלאל סמוטריץ', שאותו אני מכירה גם באופן אישי. הלוואי שהרבה חברי כנסת שלנו היו סמוטריצ'ים. בצלאל ואני לא חולקים את אותה השקפה אידיאולוגית בהרבה תחומים, בעיקר בתחומי דת ומדינה, אבל לא רק בהם. ועדיין מדובר באחד מנבחרי הציבור הכי חרוצים, חכמים ורציניים שקיימים היום בימין ובכנסת בכלל.
בצלאל נכנס למשרד התחבורה כרוח סערה, וכבר רואים תוצאות. גורם בכיר במשרד אמר לי ש"מרגישים אותו". הוא יודע לדרוש תשובות ועבודה קשה מהפקידות, אבל קודם כול מעצמו. סמוטריץ' מגיע עם אג'נדה סדורה, קשוב לציבור (ולא רק למקושרים), יודע להתפשר כשצריך ולקחת אחריות על צעדים פוליטיים. לעיתים הוא קצת נמהר, מה שבא לידי ביטוי גם ביד קלה מדי על המקלדת, אבל לזכותו ייאמר שהוא לא בורח משום התמודדות, גם כשזה לא פופולרי.
אז כשכחול־לבן מנסים להפחיד אותנו שהוא ישב בקבינט, אני דווקא מחייכת. זה בדיוק מה שצריך שם – לא רק הנהונים אלא את החשיבה מחוץ לקופסה, היסודיות וגם החוצפה של סמוטריץ'. תמשיך. 
