האם אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו נופשים דווקא בחו"ל?

"אבא, מי זה אוריאל פרץ?". את השאלה הזו שאל אותי לפני כשבועיים פתע פתאום אחד מילדיי, כשטיילנו עם כמה משפחות ב"שביל פסגה" היפהפה במרומי הר מירון. "למה אתה שואל?", תהיתי, והוא בתגובה הצביע לעבר המצפור על שמו של אוריאל הי"ד, הצופה לעבר הלבנון. אז סיפרתי לו מי היה אוריאל פרץ. ומי היה אלירז. ומי אמם, מרים פרץ. לאורך כל המסלול, בסיס חיל האוויר נמצא מעט מעלינו, מוסתר מעבר לעצים ירוקי עד של ההר הגבוה ביותר בישראל מלבד החרמון. פה ושם הציצו ה"קרמבואים" המפורסמים. למה הם משמשים, למי מותר להיכנס לבסיס, "גם אני אהיה שם כשאתגייס" – הילדים לא נשארו אדישים למראה עיניהם. התקיים דיון ישראלי בין־דורי שלא היה יכול להתפתח במקום אחר, בטח לא כיוזמה של הדור הצעיר שרואה, חווה ומתעניין.

החופשה המשפחתית השנתית בחודשי הקיץ היא מוסד ישראלי. שבוע, פחות או יותר, שלקראתו אורזים את הפקלאות, מעמיסים חצי בית ונוסעים למקום אחר. נוסעים, ונשארים. שוכרים איזה צימר, מטיילים באזור, מבלים בלי לחץ זמן כי צריך לחזור עד הערב הביתה, מכים שורש באזור פחות מוכר. כילד, אין דבר שלמדתי ממנו יותר על ארץ ישראל, היסטוריה צה"לית וציונות באופן כללי, מאשר אותו שבוע אחד בחופש הגדול. "טוב מראה עיניים" אינה סיסמה בעלמא. למרות כל המריבות שכולנו מכירים בין הילדים, מדובר בסופו של דבר בזמן איכות משפחתי יקר ערך, שצבירת ידע היא אחד מתוצרי הלוואי החשובים שלו. למשפחות דתיות שאינן יכולות לטייל במרחבי ארצנו בשבתות וחגים, החופשה השנתית הגדולה הזו היא אחת ההזדמנויות היחידות למפגש כזה בין הדור הבא לארץ ישראל.

עד לפני כמה שנים, החופשה השנתית הממוצעת במגזר הסרוג הייתה ישראלית למהדרין. הטיסות היו יקרות, חו"ל לא היה כל כך ממול, ודתיים־לאומיים מילאו ביולי־אוגוסט את מקומות הבילוי והנופש – בעיקר בגולן ובגליל, אבל גם באזורים אחרים בארץ. זה כבר לא המצב. והגיע הזמן לדבר על זה.

נחדד, ולשם כך נערוך הכללה גסה כי אין אופציה אחרת: החרד"לים עדיין נופשים בארץ, והרבה. רואים אותם במסלולים, שומעים אותם בבקשות להשלמת מניין גם במקומות שלא חשבת לעולם שיבקשו ממך להשלים מניין, מבחינים בהם ממלאים מסעדות המחזיקות בתעודת כשרות מהודרת. אני מדבר על תת־המגזר שאני חי בו, להלן "הדתיים הליברלים", "הלייטים", "רעננה־כפר־גנים־גבעת־שמואל" – קראו להם איך שתרצו, נדמה לי שאתם מבינים בדיוק את גבולות הגזרה. והאנשים הללו, חבריי ורעיי ומקורביי, אולי בלי לשים לב, בטח לא בכוונת מכוון, מגדלים דור חדש שכמעט לא מכיר את הארץ. הם מכירים את היער השחור, את אגם גארדה ואת יורודיסני. משננים בעל-פה את הוראות הבטיחות לפני טיסה. יודעים איפה נמצא סניף ארומה בנתב"ג. אבל את מצפור אוריאל פרץ הם לא מכירים. איך יכירו? אין טיסת לואו קוסט לגליל העליון.

כעת ראו, אני אוהב מאוד לטוס לחו"ל. אני אפילו טס לא מעט. מת על ריח הדיוטי פרי, מתרגש בכל פעם שמנועי המטוס נוהמים על מסלול ההמראה, מתלהב מכל עיר חדשה שטרם הייתי בה. בניתוק לכמה ימים מהמקום המיוזע והלא קל שאנו חיים בו יש היגיון, יש אפילו צורך. אבל את כל הדברים הללו אני עושה כאדם בוגר, אחרי שכבר שחקתי כמה וכמה סוליות סנדלי שורש בשבילי הנגב, הבקעה והשומרון. הפעם הראשונה שבה טסתי לחו"ל הייתה אחרי הצבא. עד אז, מי בכלל דמיין לטוס. זה היה משהו שנועד לעשירים, לבעלי אמצעים ואנשי עסקים. היום, ילדים בכיתה א' שלא הספיקו להיות בכמה מדינות באירופה מתביישים להודות בכך. כאמור, לא בכל המקומות, אבל יש כאלה, ולא מעט.

העולם השתנה מאז שהייתי ילד אי אז בתחילת שנות ה־80 של המאה שעברה. גם לפני רפורמת השמיים הפתוחים טיסה לחו"ל כבר לא נחשבה למוצר לשועי ארץ בלבד, המצב הכלכלי השתפר והכול נעשה נגיש יותר. וטוב שכך. למרבה האבסורד, יש לא מעט מקרים שבהם נופש בחו"ל למשפחה יצא זול יותר מאשר שבוע בארץ. זו בעיה שמישהו בממשלה חייב לתת עליה את הדעת. אני מכיר בכל הדברים הללו, לא מתעלם מהם, וכמובן לא בא בטענות למי מכם שהחליט לעשות את חופשתו השנתית מעבר לים. כאמור, זכותו של כל אחד לעשות ככל אשר יחפוץ. ועדיין, תחשבו על החוויות שלכם כילדים וכנערים, ואז על החוויות של ילדיכם. האם הם לא מפספסים משהו חשוב שבגיל מאוחר יותר כבר אי אפשר להשלים? האם הילדים שלכם ידעו בעל־פה את שמות היישובים בוואדי ערה כמו שאתם שיננתם בנסיעות הרבות לצפון שבהן השתתפתם כילדים בני אותו גיל לפני עשרים ושלושים שנים? האם ביער השחור אפשר להגיע עם ילדך בן העשר לשיחת נפש על אופי השירות הצבאי בעתיד הלא מאוד רחוק שלו?

לא, אין כאן כוונה לקרוא למישהו להפסיק לראות עולם. כאמור, אני עצמי משתדל לראות אותו כמה שיותר. ואחרי שאמרנו את זה – נדמה לי שמתפתחת אצלנו תופעה שצריך לשים אליה לב. להיות מודע להשלכותיה. לדון בה. בכל מקרה, לא מאוחר לתקן. מצפור אוריאל פרץ יחכה לכם גם בשנה הבאה בפסגת הר מירון. ביום טוב, כך אומרים, אפשר לראות משם את אגם גארדה.