שנת לימודים לא יכולה להיפתח בישראל ללא איום בשביתה מצד ארגוני המורים. שביתה במערכת החינוך היא אף פעם לא אירוע שקל להתמודד איתו, אך אחד בספטמבר הוא נקודת הזמן הרגישה ביותר להורים, המותשים אחרי חופשת יולי־אוגוסט ועומדים לפני חופשות החגים. השנה הצטרפה לחגיגה מערכת בחירות, שהפכה את הפוליטיקאים לרגישים גם הם.
מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דויד בחרה היטב את הזמן לפעולה שתביא לה את מרב ההישגים. היא לא מאיימת איומי סרק: אם לא תקבל את דרישותיה, היא בהחלט תשבית את הלימודים בכל גני הילדים העירוניים, בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים. שני תרחישים אפשריים כרגע: בית הדין לעבודה עשוי להוציא צווי מניעה נגד השביתה, כפי שעשה עם ארגון המורים, או שבמוצאי שבת משרד האוצר יגיע להסכם כלשהו עם הסתדרות המורים ויתחייב שוב להוצאות עתק למען המורים, ללא שום התחייבות מצדם. לא סביר שראש הממשלה או שר החינוך יעמדו בפרץ ויסרבו לדרישות גם במחיר שביתה.
הרקע לסכסוך, המתנהל זה שנתיים, הוא הסכם "אופק חדש" שנחתם עם הסתדרות המורים ב־2008 והגדיל מאוד את שכר המורים בבתי הספר היסודיים, תמורת הגדלת שעות העבודה שלהם לכ־36 שעות שבועיות. ההסכם חל כיום על רוב הגננות ומורי היסודי ועל רבים ממורי חטיבת הביניים. הוא עודכן במהלך השנים והיה אמור להתעדכן שוב ביוני, אבל מערכת הבחירות לא אפשרה למשא ומתן להבשיל, וכך גם ממשלת המעבר בדרך לבחירות הבאות. בתוספת משבר תקציבי, נותרה הסתדרות המורים ללא הסכם וללא תקווה להעלאות השכר שבן־דויד מצפה להן ("שכר התחלתי של מורה צריך להיות לפחות 9,000 שקל, ועשרת אלפים יהיה מצוין", אמרה לאחרונה).
הפתרון מבחינתה של בן־דויד היה להתמקד בשתי דרישות, שנשמעות צודקות ושקל לשווק אותן כ"שמירה על זכויות המורים". האחת קשורה בחישוב ימי המחלה של המורים, והאחרת בחישוב הפנסיה התקציבית שניתנת למורים ותיקים, שאינם חלק מהפנסיה הצוברת.
למורים יש ימי מחלה רבים בשנה, והם מקבלים עליהם שכר מהיום הראשון. הם גם יכולים לצבור אותם ולפדות אותם עם הגעתם לפנסיה, פריווילגיה השמורה למורים בלבד. מסיבות לא ברורות משרד האוצר מנכה לכל מורה 1.4 ימי מחלה על כל יום שהם מנצלים; הסתדרות המורים דורשת פיצוי למורים שכבר פרשו ופדו את הימים הללו, ושינוי החישוב לעתיד. העלות הכוללת היא כ־100 מיליון שקלים מיד, ועוד כ־70 מיליון בכל שנה בעתיד.
הדרישה של המורים לגבי הפנסיה סבירה קצת פחות, תקציבית ומהותית. רבים מהמורים הוותיקים נמצאים בהסדר של פנסיה תקציבית, הניתנת להם מהמדינה. המורים הללו לא הפרישו משכרם לפנסיה כמו שעושים כל העובדים במשק, אך המדינה התחייבה להעניק להם עם פרישתם פנסיה מתקציב המדינה. הפנסיה מחושבת לכל עובד לפי מספר שנות עבודתו, כאחוז מהשכר האחרון שקיבל בערב יציאתו לפנסיה. מורה שעבד במשרה מלאה 35 שנים יקבל 2 אחוזים לכל שנה, ובסך הכול 70 אחוזם, משכרו עם יציאתו לגימלאות.
העלאת השכר בהסכם "אופק חדש" יצרה בעיה בחישוב הפנסיה התקציבית, המחושבת לפי השכר האחרון הקובע, שהוא גבוה משמעותית מהשכר במשך רוב שנות עבודת המורה. מאז החלת ההסכם הוסדר כי השכר הקובע לפנסיה יהיה ממוצע משוקלל של שתי התקופות על פי יחסיותן – השכר לפני הרפורמה והשכר שאחריה. עכשיו באה יפה בן־דויד ודורשת לבטל את החישוב הזה, ולחשב את הפנסיה לפי השכר הגבוה יותר, ללא התחשבות בעבר – וודאי שללא התחשבות בעלות התקציבית, שיכולה להגיע למיליארדים רבים.
לדרישות הללו אין דבר וחצי דבר עם איכות ההוראה או שיפור מערכת החינוך. יפה בן־דויד תמשיך להתנגד נחרצות לכל רפורמה שתעודד גמישות בהעסקת המורים, שתאפשר שכר משתנה למורים על פי הישגיהם או יכולותיהם, או רפורמה שתאפשר פיטורי מורים שאינם מתאימים לעבודת ההוראה. הדרישות שלה ימשיכו להיטיב דווקא עם המורים הוותיקים, שמרוויחים שכר גבוה יחסית, ותמשיך לדחוק מחוץ למערכת מורים צעירים ומוכשרים.
