מלחמה ובחירות הן עסק מורכב. אנחנו נוטים לחשוב שמצב ביטחוני רעוע בימים שבהם אנחנו עושים את דרכנו לקלפי עושה טוב עם ראש הממשלה המכהן. זה בדרך כלל נכון. הציבור חושש, ואין ברירה אלא לסמוך על מי שיש ולא להסתבך בהרפתקנות פוליטית דווקא בימים גורליים. בסדרה המצוינת 'בית הקלפים' מביימים הנשיא האמריקני פרנק אנדרווד (בגילומו של קווין ספייסי) ועוזריו הקרובים אירוע ביטחוני חמור של אל־קאעידה ביום הבחירות עצמו, במטרה להפחיד את הציבור ולהסיט את דעתו מכל המועמדים האחרים. התרגיל עבד.
מאז קום המדינה ועד המהפך השלטוני ב־1977 סמך הציבור בארץ על מפא"י ההיסטורית רק בגלל הביטחון האישי היחסי שהעניקה להם. התושבים, רבים מהם ניצולי שואה ועולים חדשים ממדינות ערביות רעועות, מצאו כאן שקט לאורך שנים ארוכות. המלחמות היו כואבות ומוצלחות באותה מידה, וככל שגברו ההישגים התוצאה בקלפי הייתה מרשימה יותר. בבחירות 1969, שנתיים אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, קיבלה מפלגת העבודה 57 מנדטים, וכמעט לא נזקקה לשותפות כדי להקים קואליציה.
נדמה לי שמפלגת העבודה הייתה ממשיכה להוביל עד היום את המדינה אלמלא מלחמת יום הכיפורים, ארבע שנים לאחר הבחירות ההן. המלחמה ב־1973 זעזעה את אמות הסיפים הביטחוניות, ופגעה באמון הטוטלי בשלטון וביכולתו לספק הגנה לכל אזרח. שחיתות ותחלואים שלטוניים היו כאן תמיד, אבל הציבור ידע והבליג עד הרגע שאחזה בו חרדה של ממש לנוכח מחדלים ביטחוניים חמורים.
השילוב בין הסיאוב המפא"יניקי עם ההתמוטטות הצבאית שעמדה בפתח היה קטלני. האזרח הביא עימו לקלפי את הפחד הקיומי ותחושת הקבס. בבחירות במאי 1977 התוצאה הייתה בהתאם: 45 מנדטים לליכוד (יחד עם 'שלומציון'), לעומת 32 מנדטים לעבודה. מהמכה הזו מפלגת העבודה לא הצליחה להתאושש עד היום.
ראשי ממשלה ניסו לאורך השנים לנצל אירועי ביטחון לפני בחירות, אבל הציבור לא תמיד קנה את הטריק. מבצע 'ענבי זעם' שאליו יצא ראש הממשלה שמעון פרס, לא סייע לו במיוחד בבחירות 1996 מול נתניהו. הנסיגה מלבנון שיחקה לרעתו של אהוד ברק בבחירות 2001, ומלחמת לבנון השנייה חרצה לימים את גורלו של אהוד אולמרט. החיבור בין מלחמה שנויה במחלוקת שעולה בהרוגים רבים, יחד עם שחיתות אישית וציבורית, סימנה שוב את סוף הקריירה של ראש הממשלה. אגב, עמיר פרץ היה שר ביטחון ושותף מלא למחדל בלבנון, אבל כיפת ברזל מחפה גם על הכישלון הזה. גם היושר האישי עוזר לפרץ לשרוד עד היום.
בנימין נתניהו נזהר מאוד מהקונסטלציה האישית־ביטחונית הזו. אנחנו בתקופה רגישה, ונתניהו המנוסה יודע היטב שמלחמה בצפון או באזור החם בעזה עלולה לעלות לו ביוקר רב. שמעתי שלשום את האלוף במיל' יאיר גולן, איש רציני שראוי לתמיכה, טוען כי "לא אתפלא אם שלטון מושחת יגרור את ישראל למלחמה מיותרת". בדיוק להפך. שלטון מושחת לא יגרור את ישראל למלחמה מסוכנת ומיותרת בימי בחירות, אלא יעשה הכול להימנע ממנה. כפי שראינו, כתבי אישום בכפוף לשימוע, יחד עם הלוויות צבאיות חלילה, הם לא מתכון אלקטורלי מנצח. ונתניהו מבין את זה היטב.
נתניהו הוא איש זהיר, אולי ראש הממשלה שהקפיד יותר מכל קודמיו על שימוש מוגבל בכוח. אין על שמו מלחמה גדולה, ולצערי גם לא מעשה מדיני חזוני ונועז. גם עכשיו הוא מודד את צעדיו הביטחוניים ומחשב את אפקט הבומרנג. נתניהו ילך על הקו האדום, אבל לא יחצה אותו. הוא ידאג שנדע הכול. ראש הממשלה לא יחסוך מאיתנו מידע על אודות המבצעים הצבאיים המרשימים של צה"ל בגזרות הצפון המתרחבות. יש לו מספיק כלים במדיה כדי להעביר לנו את הפרטים, תסמכו עליו.
ראש הממשלה גם יודע לאיים על קאסם סולימאני, חסן נסראללה ויחיא סינוואר. הוא מציע לנסראללה להירגע, בדיוק כמו שמנחם בגין קרא בהתלהבות לנשיא אסד להיזהר ערב בחירות 1981 ("יאנוש ורפול מוכנים"). איומים על המנהיגים הערבים זה טוב. מבצעים נועזים הרחק מעבר לגבול מציתים את הדמיון. בגין הפציץ את הכור הגרעיני בעיראק לפני הבחירות, ונתניהו שולח רחפנים לביירות כדי לפגוע בפצצה האטומית שנסראללה מדמיין שיש לו. כולם מחשבים גם את פוטנציאל התגובה.
מלחמה חזיתית זה רע, בעיקר בימים כאלה. נתניהו לא נגרר אליה ובטח שאינו יוזם אותה. אפשר לשמוע גם את היריבים הפוליטיים שלו נזהרים במשחק המסוכן הזה. איילת שקד מצהירה כי "נתניהו לא יפקיר את ביטחון ישראל בשביל טובה כזו או אחרת". נפתלי בנט, שהפך עולמות כדי להיות שר ביטחון בגלל ה"כניעה של נתניהו למחבלים", שוכח לפתע את עזה ונזכר בכלכלת המדינה, אולי מפני שהוא רוצה את תיק האוצר (זכות הבחירה הראשונה בימינה שמורה לו). גם אביגדור ליברמן משתתק. "זה לא הזמן לפטפוטים", מוכיח הפטפטן הראשי שהיה במשרד הביטחון. עדיף לבקר בפניציה ולהמציא בכל יום מחדש מלחמה צינית בחרדים ובכפייה הדתית.
