היום, ב־1 בספטמבר, נפתחה בשעה טובה מערכת הבחירות לכנסת ה־22. כל מה שהתרחש ביולי־אוגוסט היה רק הקדימון. הישראלים, מעולפים מחום הקיץ ומחפשים ממנו מפלט במזגן, בים, בבריכה או בחוץ לארץ, לא גילו עניין רב בבחירות שכפה נתניהו על המערכת הפוליטית לאחר שנכשל בהרכבת הממשלה באפריל. אבל לא רק הטמפרטורה שבחוץ דחתה את הקמפיין לשבועיים האחרונים שלפני הבחירות. רבים מהמחקרים מצביעים על כך שעיקר המתלבטים – אותם שישה עד שמונה מנדטים נכספים שאליהם מכוונים הקמפיינים – מחליטים תמיד ברגע האחרון. לשם יופנה המאמץ בשבועיים וחצי הבאים.
מאז אפריל, צריך לומר, לא השתנתה תמונת הגושים. החיבורים במערכת הפוליטית – עמיר פרץ עם אורלי לוי, נפתלי בנט ואיילת שקד עם איחוד מפלגות הימין; ומרצ עם אהוד ברק וסתיו שפיר – לא שינו את מה שידענו כבר באפריל: לנתניהו יש 54־58 תומכים, לשמאל כ־45, וליברמן נותר כצוק איתן סביב 10 מנדטים.
אבל מערכת הבחירות הנוכחית שקופה יותר מאחותה התאומה באפריל. לכולם ברור שנתניהו מבקש לעצמו חסינות. אם ערב הבחירות הקודמות העניין הזה היה עמום, בא ח"כ מיקי זוהר מהליכוד ומיד לאחר בחירות אפריל קרע את המסכה. עתה גם ידוע שבני גנץ מוכן לרוטציה עם הליכוד, אולי אפילו עם נתניהו. הנחרצות של "אנטי־ביבי" מהקמפיין באפריל התחלפה בגמגומי קיץ, שהבהירו לבוחרים שהכול פתוח.
רק אחד נעדר עד כה מהקמפיינים, אף שבידיו המפתח למה שיתרחש פה ביום שלאחר הבחירות: נשיא המדינה ראובן ריבלין. האם יעניק את המנדט למי שרוב חברי הכנסת ימליצו עליו, או דווקא למי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר? האם יסתפק ב־28 הימים הראשונים שהחוק מתיר, ויימנע מהארכת התקופה בשבועיים נוספים? ריבלין לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שנתניהו הפקיע מידיו את סמכותו למסור את המנדט לחבר כנסת אחר לאחר שכשל בהרכבת ממשלה, והקדים את הבחירות. מכיוון שהנחת היסוד של כל המערכת הפוליטית היא שסיבוב בחירות שלישי לא יהיה, לנשיא תהיה הפעם משמעות גדולה יותר מאשר בסבב הקודם.
