האופן שבו מנהל ראש הממשלה את המסע לצמצום בזבוז הקולות במחנה הימין מלמד שהוא מבין, כמו אחרים במערכת הפוליטית, שיש סיכוי כי ללא 61 מנדטים לגוש, ללא ישראל ביתנו, יקיץ הקץ על שלטונו. נתניהו עושה לפיכך כל מאמץ, ומבטיח עולם ומלואו, כדי למצות את הפוטנציאל הימני. הפעולה הנמרצת שלו היא בשני מסלולים מקבילים: האחד – למנוע בזבוז קולות מימין לליכוד במפלגות שנראה כי לא יעברו את אחוז החסימה; והאחר – לשתות קולות של המפלגות שכן עוברות את אחוז החסימה כדי להבטיח שהליכוד יהיה המפלגה הגדולה בכנסת, שמא יחליט הנשיא ריבלין להטיל את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה ביותר, ולא על מי שזכה במרב הממליצים.
אחרי ההבטחות למשה פייגלין למנותו לשר ולבדוק את האפשרות לכסות את חובות מפלגת זהות כדי שלא תתמודד, נותרה פתוחה השאלה מה יבטיח נתניהו לאיתמר בן־גביר כדי שעוצמה יהודית תסיר את מועמדותה. נותרו עוד שבועיים וחצי עד לבחירות, ובפרק הזמן הזה אפשר להבטיח עולם ומלואו.
באשר לפייגלין – גם הוא מכיר את שלל התקדימים של מי שקיבלו הבטחה מנתניהו להיות שרים, או להתמנות לתפקידים אחרי הבחירות, ונותרו עם ההבטחה על הקרח: רפי איתן ז"ל, משה כחלון, אפי איתם ואחרים. פייגלין אינו תמים, ויודע שאחרי הבחירות לא יהיה לו מנוף לכפות על נתניהו למלא את הבטחתו. אפשר לראות זאת כך: זו בסך הכול דרך מכובדת לרדת מהעץ, במרוץ שבו זהות לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בשום סקר. פייגלין יכול לזכור בגעגועים את ינואר ופברואר, שבהם קיבלה זהות 8 מנדטים בסקרים, והוא הכתיר עצמו לשר האוצר הבא. הפוליטיקה היא עולם אכזרי.
אגב, הנימוק של נתניהו ב־2013 להפרת ההבטחה למנות את כחלון לראש רשות מקרקעי ישראל היה ש"תוצאות הבחירות לא מאפשרות לנו לממש את כל ההבטחות שלנו". הנימוק הזה אקטואלי תמיד.
