אנחנו מנסים להיות אומה נורמלית. אומה שהאידיאולוגיה והחזון הם רק חלק מהמצרכים בסל שלה, שרובו מלא ב"חיים עצמם". ילדים, משפחה, משכנתה, טיולים, הופעות, סופרמרקט פעם בשבוע, טיול עם הכלב. אומה שילד אצלה הוא לפעמים רק ילד, ולא מספר בתחרות דמוגרפית או חייל עתידי.
פעם בעלי ואני כתבנו ספר ששמו "יש"ע זה פאן", שסיקר תיירות בוטיק ביו"ש. הוא סיקר את החיים הנורמליים: משק צאן, יקב נפלא, צימר מקסים. אני מאמינה בכך בכל ליבי: אם החיים יהיו מבוססים רק על אידיאולוגיה יוקדת, על סיסמאות של מועצת יש"ע, על "אף על פי כן", על קשיים ושכול וההתגברות עליהם – לא נחזיק מעמד לאורך זמן.
יתרה מכן: אידיאולוגיה היא אפילו לא תנאי הכרחי. אני מאמינה שהחיים עצמם חזקים מאידיאולוגיה. כמו שאיכר צרפתי קשור לאדמתו כי ככה זה, כי כך היה דורות אחורה, כי זה נורמלי, כך גם אצלנו. או יותר נכון: כך יכול להיות גם אצלנו.
החומרים שמרכיבים את הנורמליות הזאת נעים בין שגרה להפוגה, בין ששת ימי המעשה לשבת, שיכולה להיות גם שבת מטפורית. שבת כזו היא הרפיה מהמשימתיות, היא השקט, היא חיבור למשהו בסיסי בנפש האדם: מוזיקה, מגע עם אדמה, עם מים, כל מה שמרכיב בשבילנו את השלווה המוחלטת, ההכרחית לשפיותינו.
פעם, כדי למצוא שלווה, היינו יורדים לסיני. שוכבים על החול החם, נכנסים למים הקרירים, שוחים עם הדגים, נושמים עמוק, בלי סוף, את כל היופי הזה, את השקט שאין כמוהו בעולם. בשנים האחרונות הטרור לקח לנו את סיני. היום אנחנו יכולים עדיין לבקר בחצי האי, לשכב על החול החם וכו', אבל עין אחת תהיה תמיד פקוחה, והלב חשדן, והשלווה שבשבילה באנו נגזלה מאיתנו. זה חטא בלתי נסלח.
אז חיפשנו את השלווה במוזיקה, בקשר הפשוט לנשמה. הלכנו לשמוע צלילים, מילים, לפתוח את הלב לשיר, ודרכו להרגיש פחות לבד, להתחבר לשיר ובאמצעותו לאחרים. וזה עבד, הרגשנו יחד, נשמנו עמוק, חייכנו לילדים.
ואז, בדיוק אז, כשהרפינו טיפ־טיפה, הסיוט התחיל שוב, וכולם התחילו לרוץ, חוץ מאלה שנשכבו על הדשא וסוככו על ילדיהם בגופם, וברמקול ראש העיר ניסה להרגיע אבל בקול שלו כולם שמעו שהוא מבוהל עד עמקי נשמתו, וסירנות, וצעקות היסטריה, ופיצוצים קרובים מאוד מאוד. לריצה הזו אין מקצב, לצרחות האלה אין סולם, לאימה הזאת אין מילים. מי שהפסיק את השיר – חטא חטא בלתי נסלח.
אז הלכנו להתבודד ביער. או שקפצנו למעיין. ומי שלקח מאיתנו את הקשר הזה – הפשוט, הישיר, הטוב, הנקי, התמים, הטהור – עם הטבע חטא חטא בלתי נסלח. מי שבגללו נוספה אסוציאציה איומה להתבודדות שקטה ביער, או לשחייה במעיין: על זה אני לא סולחת.
למי שגזל את החיים הפרטיים מגיעה נקמה, ואין כפרה למי שגזל את השלווה הקולקטיבית. ויש שיאמרו שמתרפ"ט לפני 90 שנה, או מפרעות תר"ף שלפני כמעט 100 שנה, אין לנו שלווה, ועל מה אני מדברת, ואני אומרת שלא. שהיו לנו איים של שקט, של שפיות, שיכולנו לברוח אליהם כדי להשיב את נפשנו, והם נגזלו, ולאן נפנה עכשיו?
מחקרי שינה גילו שהשינה חיונית לנו לא רק מבחינה גופנית, להרפיית השרירים ולמנוחה, אלא חיונית גם למוח. אם לא נישן – נשתגע. לא רק חוקרי שינה יודעים את זה, גם מענים במשטרים חשוכים. קח מהאדם את השלווה, והוא יצא מדעתו.
הטרור לוקח לנו את השלווה. לנו כקולקטיב. גם אם ננסה לומר לעצמנו שזה לא נוגע לנו, כולנו צריכים את האסקפיזם המבורך הזה, את המעיין, את היער, את מופע המוזיקה, את שוניות האלמוגים. זה הכרחי לקיום שלנו, של כולנו כבני אדם. ואני מחכה לרגע שכולנו נשתגע, נצא מדעתנו לגמרי, נשתולל, ונתנהג כמו שהגיוני שיתנהג עם שלקחו ממנו את איי השקט.
