לא הרבה קורה בינתיים במערכת הבחירות. אפשר שהסיבות הן חום הקיץ, תקופת החופשות או סתם העייפות של כולנו מהבחירות החוזרות שנכפו עלינו. מה שבכל זאת יכול להפוך את מערכת הבחירות הזו לבלתי נשכחת הוא דווקא מה שמתרחש בשמאל המפה הפוליטית.
מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. חמישה־שישה מנדטים הם אזור מסוכן, במיוחד כשאתה נמצא במומנטום אלקטורלי שלילי. אפשר שמפלגת העבודה לא תעבור את אחוז החסימה, וזה כבר יהפוך את הבחירות הקרובות להיסטוריות.
זה יהיה סופו של עידן, קיצה של תקופה בתולדות שיבת ציון. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, למעט תקופה קצרה בימי אהוד ברק, לא ראתה מפלגת העבודה את ראשות הממשלה. אין ספק שההסכמים חסרי האחריות הללו ואימוץ הרעיון של שתי המדינות הם הגורם הפוליטי העיקרי להתנוונותה של העבודה, אבל בעומק הדברים לא הסכמי אוסלו היו הסיבה לשקיעה הזו; הם היו תוצאתה.
שקיעתה של מפלגת העבודה, שהייתה הכוח המרכזי בהקמת המדינה, היא תוצאה של אובדן החזון, שקיעת הרוח ואובדנו של האידיאליזם הציוני, שהיו תפארתה ומקור כוחה. שקיעת הרוח הזו, חוסר היכולת להמשיך את תנופת ההגשמה הציונית, קדמה לתהליך אוסלו. הסכמי אוסלו היו התוצאה שלה. הם היו, בין השאר, ניסיון אחרון למנוע את עלייתם של כוחות חדשים להנהגת האומה, כוחות הימין בישראל ובראשם חלוצי ההתנחלות. לא רק שהסכמי אוסלו לא מנעו את עליית הכוחות האלה, אלא שהם האיצו אותה. הם הוכיחו לציבור שהשמאל הישראלי כבר אינו אחראי ואינו ראוי לאמונו.
המפה הפוליטית הנוכחית מציגה את שקיעת מפלגת העבודה כתהליך של בירור אידיאי. העבודה מתפרקת לשניים: למחנה הדמוקרטי ולכחול לבן. הראשון מנקז אליו את כל היסודות השליליים באידיאולוגיה של השמאל הציוני: ההתכחשות למסורת ישראל, כפיפות הקומה בפני רעיונות זרים, השנאה העצמית, הניתוק ממקורות החיות הישראלית וכדומה. היסודות האלה, שהיו במינון ראוי שאפשר את הצלחת מפעלה של תנועת העבודה ההיסטורית בבחינת השמרים שבעיסה, יוצאים היום לאור במחנה הדמוקרטי בצורתם ההרסנית. המחנה הדמוקרטי כולו, ובמיוחד מרצ, הפך לאתר סילוק הפסולת של השמאל הישראלי ההיסטורי. הוא כבר לא רק פוסט־ציוני אלא הופך אט־אט לאנטי־ציוני, ומייצג פוליטית את הכוחות השואפים לחיסול הציונות מבפנים.
מאידך, הצד החיובי בתנועת העבודה מתנקז לכחול לבן. בכחול לבן, למעט לפיד, אמנם אין יסודות אידיאיים שליליים והרסניים, אבל רק משום שאין בה יסודות אידיאיים בכלל. מבחינה אידיאולוגית, כחול לבן היא תמצית הכלום והשום דבר. אין לה הצעה למדיניות אחרת מזו שמוביל היום הליכוד. כל השאיפה שלה מתמצה בחתירה לעמדות כוח, להשפעה פוליטית, לכיבודים, להשתתפות בחלוקת השלל, ההטבות והתקציבים, ובייצוג האינטרסים של בעלי ההון, ועדי העובדים הגדולים וכדומה.
אחרי שלמדה בבחירות שאינה יכולה לליכוד, נותרה בכחול לבן רק השאיפה להשתתף עמו במה שהוא מצליח לעשות גם בלעדיה: תחזוקת ההווה. כמו הליכוד, גם לכחול לבן אין שום שאיפה מעבר לניהול ההווה. לשתיהן אין חזון ואופק היסטורי. כמובן, במסגרת תחזוקת ההווה מנסה הליכוד בהנהגת נתניהו לשפר עמדות, להיטיב תנאים, להרוויח נקודות, מה שבא לידי ביטוי ביחסים הבינלאומיים המשופרים ובמצב הכלכלי, אבל בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לעלות קומה, לחרוג ממסגרת ההוויה הלאומית העכשווית, לפרוץ קדימה ולהכריע סוגיות היסטוריות. לא במאבק על ארץ ישראל, לא במאבק על הזהות היהודית בחברה הישראלית, לא בשינוי יסודי של מערכת המשפט, לא במאבק מול הטרור בכלל וחמאס בפרט, ועוד. הליכוד הוא קידוש ההווה ותו לא. כל מה ששואפת אליו כחול לבן, כיורשת סתמית וריקה מתוכן של מפלגת העבודה ההיסטורית, הוא השתתפות בחלוקת השלל של ההווה הזה.
זו הסיבה המרכזית לכך שנתניהו מכוון להקמת קואליציה עם כחול לבן. כמי שהתמחה בניהול ההווה ושמירה עקשנית עליו – גם מפני העתיד – שמאל ישראלי כנוע ונרפה מהסוג שמייצג גנץ, שמאל חף מאידיאולוגיה, מתאים לנתניהו כמו כפפה ליד. בדיוק מאותה הסיבה שגם החרדים מתאימים לו כל כך. מבחינה אידיאולוגית כבר אין היום ימין ושמאל, רק מרכז אחד גדול. בין שתעבור העבודה את אחוז החסימה ובין שלאו, אין לקידוש ההווה של נתניהו כבר שום אופוזיציה רצינית משמאל.
