סיפור הטרגדיה של הארץ הטובה והכאובה הזו מתוך אירועי קיץ 2014 מאפשר מרחב תמרון דרמטי גדול, אבל הבחירה של יוצרי "הנערים" להתמקד ברצח הנער מוחמד אבו־ח'דיר, ו"להשתמש" ברצח שלושת הנערים היהודים כמנוע לנקמה היהודית, הופכת את הסדרה הזו למשהו שגובל במעשה נבלה.
בפולמוס שהתפתח לאחרונה ניסו לגרור אותנו לדון בחופש היצירה, אך מדובר כאן על יצירה שאינה רק עלילתית. בוודאי בפרק הראשון, האקספוזיציה, זו כמעט דוקו־דרמה. התחושה הקשה היא שיוצרי הסדרה משתמשים בנערים ובמשפחותיהם, כשהפצע עדיין פתוח ושותת, כדי להבליט את הנרטיב שבחרו.
זו ממש לא שאלה של בחירות קולנועיות ואמנותיות. זהו מעשה נבלה, במישור האנושי־מוסרי. כלפי המשפחות, כלפי חבריהם של אייל, גיל־עד ונפתלי וכל מאות האלפים המתאבלים עליהם, וכלפי החברה היהודית־ישראלית כולה. כששלוש המשפחות אינן ישנות כבר שלושה שבועות, ושלושת היוצרים מודים שהיו מודעים שיצטרכו "לשלם את המחיר הזה", כאילו אצלם נפתחת הטראומה מחדש, כל הדיבורים המוסרניים מתגלים כצביעות לשמה.
לפני כשבועיים קראתי בפייסבוק את הפוסט המדמם של חברי מוישי וינשטוק – קצין וג'נטלמן, איש חינוך בן גוש עציון, שבאותו קיץ עמד בין ראשי מחפשי ומאתרי גופות הנערים. לאחר מכן צפיתי בשני הפרקים הראשונים של הסדרה, שהיו זמינים אז לצפייה. רעדתי מכעס.
הנרטיב הנרקם בפרק הראשון הוביל להזדהות עם סימון, חוקר המחלקה היהודית בשב"כ, שדרך עיניו ופעולותיו הוא מעלה תחושה קשה: הציבור הישראלי, לא שוליים מוקעים, נסחף בגל נקמה, שמגובה אפילו בציטוט – מרושע בבחירתו – מתגובת נתניהו המקורית לגילוי גופות הנערים, ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן". כלומר, לעלילתם רתמו יוצרי "הנערים" גם את ביאליק ב"על השחיטה", הפואמה על פרעות קישינב, ואת ראש הממשלה.
הציבור המוצג בסדרה כנוהר בהמוניו עם דגלי ישראל להפגנת שנאה וגזענות בלב ירושלים; בדרכו הוא מבקש לצוד נערים פלסטינים תמימים ומבועתים עד מוות, בסצנה מכוונת בתוך רכבת; הציבור הזה, שצועק כביכול כאיש אחד "נקמה", ובו כמובן משבצים היוצרים את דמויות רוצחיו, עוד כמה שעות, של אבו־ח'דיר – ההמון הזה מבקש לייצג אותנו, כולנו.
בריאיון במקור ראשון בשבוע שעבר אמר חגי לוי, היוצר המרכזי של הסדרה, שאחרי תקופה של תקוות ואחריהן אכזבה מרה כל כך, והפגנת שנאה וגזענות שבה צועקים 100 אלף איש (?) "מוות לערבים", צפוי לגמרי שאחד מההמון יקום ויעשה מעשה. את העלילה הזו גם במסע יחסי הציבור לא הצליח לבלום מקור ראשון.
את השקרים הללו אי אפשר לסבול. הייתי עם בני הנוער, חלקם חבריהם הקרובים של גיל־עד ונפתלי, מישיבת מקור חיים ומנוף־איילון, ברגע ההודעה על מציאת הגופות. היה בכי, חרישי או קורע לב, היו תפילות (כן, גם אחרי מציאת הגופות). הזוועה ניכרה על פניהם. היו מעגלי שירי נשמה חרישיים, כמו שראינו לפני כחצי שנה אחרי רצח אורי אנסבכר, לפני כשבועיים אחרי רצח של דביר שורק, וכפי שראינו שוב, לזוועתנו, בסוף השבוע שעבר, אחרי רצח רִנה שנרב. גילויי עדינות ואצילות, שקרנו קודם כול מבני המשפחות, השפיעו על כל המעגלים הסובבים. לא ראיתי ולא שמעתי קריאה לנקמה, רק עדינות שאין כמוה. וכך היה, כזכור לכולנו, גם בהלוויית הנערים.
הציבור שלנו הוכיח יכולת אנושית ששום מגזר או חברה לא הוכיחו, בשתי האינתיפאדות, בחורבן יישובי גוש קטיף ובפיגועים. יכולת העמידה, ההכלה וניתוב הכאב והזעם להגברת אור וטוב הם שיעור גדול ומתמשך, תורת חיים, ששלושת יוצרי "הנערים" היו יכולים להרכין ראשם בענווה ולייצג משהו מתוכה. אבל הם בחרו בחירות קוטביות, מעוותות, מצמיתות.
אני ורבים כמוני איננו זקוקים להתמקדות בדמויות הרוצחים היהודים, ללמוד על מורכבויותיהם ובעיותיהם הנפשיות. את האמפתיה וההזדהות והכאב והגעגוע אנחנו נושאים בתוכנו. ואיננו זקוקים לסדרת חינוך על כאב ואבל פלסטיני ועל "פלסטינים כבני אדם". עמדנו יחד בקיץ 2014, מתיישבים ופלסטינים, במרחב גוש־עציון, בית־לחם וחברון, ממששים זה את כאביו ואת תקוותיו של זה. מתפללים יחד. צמים יחד. מבקשים לקרוא לקידוש החיים על האדמה הזו. משום מה, גם שמץ מכל זה לא מוצג בסדרת העוועים הזו.
