עצבני וזועם נאם שלשום היועץ המשפטי לממשלה בכנס בתל־אביב. קומץ מפגינים ניסה לחסום את דרכו בכניסה, מבול של פרסומים נפיצים התנפץ אל דלתות משרדו. מנדלבליט, איש רגוע ומעוט דציבלים, רתח. בתחילת השבוע שעבר נפגע מהרמיזות שהוא ניפח עם אנשיו את ההפגנה מול בית הכנסת שבו התפלל. אחר כך הותקף חזיתית בעקבות דברי סביבתו שלפיהם הוא מתלבט מאוד באשר להעמדת ראש הממשלה לדין, "כי אם יזוכה, יבקשו ממנו להתאבד". אבל השיא היה הפרסום ב'ידיעות אחרונות' בפרשת הצוללות, שממנו השתמעה רמיזה ברורה מאוד, וגם מקורה המשטרתי נראה גלוי למדי: המשטרה מבקשת לחקור, אבל מנדלבליט מעכב וסוחב.
זה היה שילוש קטלני, והוא היה חייב להגיב. היועמ"ש הכחיש באופן מוחלט את הידיעות. גם את הציטוטים מעד המדינה מיקי גנור שקושרים את ראש הממשלה לתיק 3000, וגם את דברי מקורביו. "לא נפעל לפי ציוצים אלא לפי ראיות", אמר, אבל הוא מודע עד כאב לציוצים ולהשפעתם.
האמת, כפי שכבר נכתבה כאן שוב ושוב בשנה האחרונה, היא שהיועץ אכן טרם החליט. כמו משה כחלון בפוליטיקה כך מנדלבליט במשפטים: כל מי שנכנס אליו יוצא ממנו עם מה שקיווה לשמוע. עיתונאים מתנגדי נתניהו שומעים את הצד המואר של התיק, מראיות למכביר ועד החשש מבג"ץ אם התיק ייסגר; עיתונאים תומכי נתניהו שומעים על הצד החשוך: היעדר דו־צדדיות ביחסים עם נותני המתנות, חוסר התלהבות מתיק נוני מוזס.
המציאות פשוטה יותר ומורכבת יותר: הוא לא החליט. בפרקליטות יש כבר ניצנים של גיבוש עמדות. לפי הנלחש, פרקליט המדינה שי ניצן והפרקליטה המלווה ליאת בן־ארי סבורים שיש מקום להעמיד לדין, ניצן חושב שיש מקום לשקול אישום בשוחד. שלושה־ארבעה אחרים סבורים שתיק המתנות הוא ספינת פח רעועה. היועץ לא הכריע.
הוא כבר יודע שיקרה אשר יקרה, יישפך עליו אשד של שופכין ברגע שיקבל את החלטתו. הוא, ואנחנו, עדיין לא יודעים מהיכן.
סיפוח 2018
באמצע העשור שעבר, כשבדרום נערך צה"ל לפינוי יישובי גוש קטיף ובצפון התנהלו פלרטוטים מגושמים עם אסד על נסיגה מהגולן, יזם המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל משחק סימולציה בשאלה מה יקרה אם ישראל תחליט על סיפוח מעלה־אדומים. התסריט הזה היה דמיוני עד כדי כך שבסופו של דבר לא נמצאו מומחים שישתתפו בהדמיה. בעידן של נסיגות, היה דמיוני לחשוב על התרחבות, נגד כיוון התנועה.
לפי כל הסימנים, ישראל קרובה להחלת החוק בשטחים נוספים יותר מלסיום אחיזתה בהם. ממשל טראמפ שילם את חובו הרטורי לפלסטינים, אבל מאז לא מפסיק להלום בהם. הכרה בירושלים, העברה דחופה של השגרירות, "גרזון" התקציבים לאונסק"ו ולאונר"א, קיצוץ בסיוע למדינות שהצביעו נגד ישראל, ביקורים רשמיים מעבר לקו הירוק, גינויים חריפים לאבו־מאזן – וזה רק תקציר החודשיים האחרונים. השליח האמריקני ג'ייסון גרינבלט, בוגר ישיבת כפר עציון, השתתף השבוע בכינוס בבריסל ובנאום נרגש קרא לפלסטינים להתחיל להכיר במציאות: ירושלים תישאר ישראלית לעד.
המציאות הבלתי הפיכה נוגעת גם למעלה־אדומים ולגוש עציון. בנאומיו, כולל ההצהרה בפתח הפגישה עם נתניהו בדאבוס, נשיא ארה"ב מסביר למעשה שאין טעם להתווכח על נושאים שאי אפשר לשנות. האם, במסגרת הגישה הטראמפית להורדה מהשולחן של סוגיות בלתי הפיכות, הוא יאפשר סיפוח של מעלה־אדומים? ישראל תצטרך לשלם על הצהרתי בנושא ירושלים, אמר, אבל אם לאמץ את הרטוריקה העסקית שלו, גם הפעם ייתכן שנתניהו יקבל את חלומו של כל ספק: לקבל את הסחורה מיד ובמזומן, ולהידרש לשלם באשראי רחוק, בלי ריבית.
אם יוצאים מנקודת הנחה שהפלסטינים שסירבו להצעות אובמה וקלינטון לא יוכלו להסכים למתווה טראמפ, יש אפשרות – שרמזים לה כבר נשמעים בירושלים – שדרמה מדינית עצומה בדרך: מה תגיד קואליציית נתניהו על הסכמה ישראלית למתווה שכולל הסכמה עתידית למדינה פלסטינית מפורזת על רוב השטח, אך עם הכרה אמריקנית בשלטון ישראל בכל ירושלים וסיפוח מיידי של גוש התיישבות או שניים?
רחמנות על הפלסטינים. המכבש הנשיאותי שעבר על ירושלים במשך שמונה שנות אובמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעובר עכשיו על רמאללה בכהונת טראמפ. ככל הידוע, זה לא מקרי. שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר, שבממשל הקודם לא ראה את שדרות פנסילבניה במשקפת, הוא המושך בחוטי המדיניות האמריקנית בממשל הנוכחי. יכולתו לנווט את המדיניות האמריקנית בנושא הישראלי־פלסטיני היא מהמדהימות שנראו במקומותינו.
חקירות נתניהו מחייבות אותו לשמור מכל משמר על ה"בייס שלו" בשנת ההכרעות הקרובה. ממשל טראמפ חופשי יחסית עד בחירות אמצע הכהונה בעוד עשרה חודשים. לחלון ההזדמנויות הזה פירוש אחד: ל־2018 יש פוטנציאל להיות אחת השנים המדיניות הדרמטיות שידענו.
מלחמות היהודים
השומרון לבש חג ביום שלישי, עם חנוכתו של כביש 55. ראש הממשלה התרגש ("אנחנו חוזרים למולדת… מקצרים מרחקים… זה ליבה של ארץ ישראל"), שר התחבורה בירך ("ממשיכים לשפר את התשתיות ביהודה ושומרון"), ראש מועצת שומרון יוסי דגן גזר את הסרט. אבל ראשי מועצת יש"ע לא היו שם.
ליתר דיוק, הם היו בסמוך עד דקות לפני תחילת הטקס. יו"ר מועצת יש"ע חננאל דורני המתין להנחיות. כמה ימים קודם לכן, כששמע על הטקס שארגנה המועצה האזורית שומרון, פנה דורני לשר התחבורה וביקש לנאום בו. אבל בבוקר האירוע צלצל אליו גורם בכיר במשרד התחבורה. הוא סיפר שבשעת חצות התקשר יוסי דגן ודרש שיו"ר מועצת יש"ע לא ינאם שם. אחר כך, כדי להדגיש את המסר, צלצלו גם מלשכת ראש הממשלה.
דגן מנהל מאבק ארוך, אגרסיבי, בהנהגה הממוסדת של המתנחלים. ואפילו ראש הממשלה יודע שעם פוקד כמו דגן לא מתעסקים. דורני סימס לשר התחבורה: "ישראל בוקר טוב, מודה לך על הזמנתך אותי לנאום בטקס היום. עם זאת, לאור כניעתכם וכניעת לשכת ראש הממשלה לאיומי החרם של דגן, אני מבטל את השתתפותי ומועצת יש"ע לא תיקח חלק באירוע. צר לי על שכוחנות שמבזה את ההתיישבות היא זו שמכתיבה את ההחלטות. חננאל דורני".
דורני וחבריו הגיעו למקום ובד בבד נמשכו המאמצים לתווך בין שני אגפי המתנחלים. אך לשווא. הם סובבו את הרכב וחזרו הביתה. שגרירות ארה"ב כבר מדברת עם בכירי המתנחלים, אבל הם לא מדברים אלה עם אלה.
מהמועצה אזורית שומרון נמסר בתגובה: "מדובר בכביש בשטח השיפוט של המועצה שתוכנן על ידי המועצה. אנו מברכים על סלילתו, שהתקיימה כתוצאה מסיכום לאחר רצח בני משפחת הנקין בין ראש המועצה ובין ראש הממשלה ושר התחבורה. בהתאם לכך האירוע תוכנן על ידי המועצה ומשרד התחבורה, ורשימת הנואמים תואמה מראש. כל ראשי הרשויות המקומיות הוזמנו ואף כובדו בישיבה בשורה הראשונה ובאזכור במהלך הטקס. אנו מצרים ונבוכים מניסיונו של אחד מראשי המועצות המקומיות להכניס את עצמו ברגע האחרון בכוח לרשימת הנואמים בטקס, ואף להפעיל חברי מרכז לצורך כך. לא זו דרכנו. ראש המועצה האזורית שומרון מכבד את כלל הגורמים, ומפאת הרצון לשמור על אחדות בהתיישבות אין בכוונתו להכנס לחילופי האשמות".
