ארבע לפנות בוקר, הילדים ישנים ואנחנו פוצחים במחול הכנות חשוך. סנדוויצ'ים לדרך, סגירת מזוודה אחרונה, עוד כמה דברים שקשה לעשות בעלטה. האמת שהתלבטנו: שירן חשבה שאפשר לצאת לכיוון אילת בשבע בבוקר, בעוד אני חשבתי שעדיף לצאת כמה שיותר מוקדם ולהרוויח שעתיים שינה של הילדים. "אני מעדיף שיתעוררו בבאר־שבע", אמרתי לה. "אתה נוהג – אתה מחליט", היא ענתה. לרגע אחד לא ידעתי מה לעשות עם התשובה שלה: איפה ההתנגדות, הוויכוח, ההסבר המפורט למה אני טועה? כלום. אומרים שאסור להגשים חלומות כי אז אתה נשאר רק עם המציאות, אז את החלום לנצח ויכוח עם שירן הגשמתי. והאמת, נראה שהאומרים צודקים: אל תגשימו חלומות.
יש משהו לא נעים באריזת מזוודות והכנת סנדוויצ'ים לדרך כשהילדים ישנים. הרגשנו כאילו אנחנו בורחים להם. זהו צעד נורא, אבל בסוף אוגוסט אני יודע שהורים אחרים לא ידונו אותנו לכף חובה. שטויות, אנחנו בחיים לא נברח להם. גם כי הם מתוקים ואני אוהב אותם וגם כי שירן ממש צעקה עליי כשהעליתי את הרעיון.
בחמש כבר היינו על הרכב: שלושה נוחרים מאחורה, שירן ישנה מקדימה, ואבא הנהג. לא הפריע לי שהם השאירו אותי לבד, נהיגה היא תרפיה. בגדול אני שונא את כל הנהגים, כי הם לא יודעים לנהוג וזה גורם לי לדפוק את הראש בהגה בערך פעמיים בדקה, ועדיין – תרפיה. נפל לילד המוצץ? "מאמי, טפלי בזה, אני נוהג". התאומה והעולל הולכים מכות? "נו מאמי, אני נוהג", תנין חדר למושב האחורי וטרף את התאום? "טוב, מה יהיה?". נהיגה אולי מביאה עמה אחריות רבה, אך חשוב מכך – היא מביאה עמה הטלת אחריות רבה יותר על מישהו אחר.
תמיד אהבתי את הנסיעות לאילת: אבא היה מעיר אותנו בשלוש לפנות בוקר לאכול כי עוד מעט יוצאים, ובשמונה וחצי היינו כבר במלון באילת כדי שנוכל לחכות בנחת ארבע שעות עד שייתנו לנו חדר. ועדיין – התכוננו לקלישאה – אין הרבה הזדמנויות למשפחה לבלות כל כך הרבה זמן יחד, בלי הסחות דעת. רק אתה, האישה שאתה אוהב, שלושת ילדייך הנפלאים והכביש. אבל בכנות, לצד הרומנטיזציה, ההשלכות של השורה האחרונה הן לא פחות מסיוט.
שש עיניים פקוחות
בשש וחצי בערך, איפשהו באזור באר־שבע, נפקחה עין ראשונה (ושנייה). שירן. בירכתי אותה בברכת "בוקר טוב ותודה שהפקרת אותי להילחם בעייפות לבדי". למרות שנהניתי טילים מהשקט, לפני כל חופשה טובה חשוב לפזר קצת רגשות אשמה. זה ישתלם כשנתווכח מי ילך עם הקטנים לסיבוב בטיילת ומי יישאר בדד בחדר עם כוס יין.
עשר דקות לאחר מכן נפקחו עוד שש עיניים, ומאחור החלו להישמע קולות של חוסר סיפוק: "אבא אני רעב", "איפה הכדור", "אמא, אמא, אמא". כבר ידעתי לאן זה מוביל. שירן: "כדאי שנעצור, הם התעוררו". תודה על העדכון, כי לא הבחנתי במעבר ל־130 דציבלים. "אני מציע שנמשוך עוד קצת, חצי שעה ככה", הצעתי. היא שתקה לרגע והביטה בי במבט שכל ישראלי מכיר מהמשא ומתן עם הפלסטינים: נותנים להם אצבע והם רוצים את כל יו"ש כולל כפר־סבא. הסכמנו למשוך עד שנמצא נקודה טובה לעצור, כלומר נכנעתי והסכמתי לעצור בתחנת הדלק הראשונה. עצרנו באיזה חור לפני מצפה־רמון. בתחנה היו ארבעה כלי רכב, ובשניים מהם ישבו שני גברים ועישנו. התחנה נראתה נטושה, ורגע לפני שהוצאנו את הילדים מהכיסאות יצא מישהו מחנות חוסר נוחות וצרח על אחד המתבטלים ברכב בשפה ששכנינו המסוכסכים מכנים שפת אם.
אני לא רוצה לומר שברחנו, אבל החלטנו בהחלטה משותפת, ללא מילים, לעוף משם בטיל. כמה דקות אחר כך הגענו לתחנה קצת יותר גדולה עם מלא אנשים וארומה. נראה לי שזה היה בעין־עבדת, אבל יש מצב שזה היה גם במעלה־שיזף או במצפה־ריחם או ביישוב אחר שהמצאתי. רכשנו לנו קפה טוב ושני מאפים ב־300 שקל, ואחרי חצי שעה של האזנה למריבות של זוגות אחרים על שעת היציאה המוקדמת, המשכנו בדרכנו.
אני לתומי חשבתי שמכאן ממשיכים עד הסוף, אבל 45 דקות אחר כך שירן קלטה שיש מלא מכוניות שעצרו בצד לראות יעלים, וזה חובה. עצרתי את הרכב בחוסר חשק והורדתי את הילדים לראות שני יעלים מאוכזבים מזה שהישראלים למדו שאסור להאכיל חיות בר. הילדים נורא התפעלו מהמחזה – כלומר, שירן התרגשה וצילמה בערך 78,943 תמונות.
ריח בופה בקצה הדרך
עליתי למכונית בידיעה שמכאן עד אילת ממשיכים דוך. אבל התודעה שלי לא השתלבה עם מוחה של שירן, שבישל את העצירה הבאה: הטלת צרכים של כל נוסעי המכונית. המשכנו בדרכנו וירדנו בירידות התלולות שאחרי מצפה־רמון, ברקע התנגן בפעם האלפיים שירו הנפלא של המשורר הנודע דוד חיים, "תרנ־תרנ־תרנ־גולת", שמילותיו הן: "תרנ־תרנ־תרנ־גולת / יש לה על הראש כרבולת / תרנה תרנה תרנה־גולת / איזו מין תספורת של כרבולת". זמזמתי אותו תוך כדי שאני לועס לעצמי בראש את העובדה שלתרנגולת אין כרבולת, הכול כדי להסיח את הדעת מהרצון העז לפספס איזו פנייה ולהמשיך אל עולם שכולו נטול שירים על תרנגולת עם כרבולת.
השלושה מאחור התחילו לגלות סימני מצוקה. אפשר לזהות את זה כשפתאום מתנהלות מולך שלוש שיחות שונות במקביל. "אבא, לצאת!", צועק הקטן, בזמן שהקטנה צווחת עליי: "אבא, שיר דוד חיים", ובמקביל הגדול צורח "אבא, מי יותר חזק, תנין או נשר?". ביקשתי משירן להשתלט על הקנוניה מאחורה כי "אני נוהג מאמי", אבל אז היא הכריזה שעוצרים ביטבתה.
עדכון למי שלא נסע לאחרונה שש שעות דרומה, והעדיף לטוס: יש שם עכשיו ברז שיוצא ממנו שוקו, כאילו זה מה שעם ישראל זקוק לו בדרך לאילת – ללגום מברז משקה שהסגולה העיקרית שלו היא לעורר פעולות מעיים. עצרנו שם יחד עם 118 אחוז מעם ישראל, אבל הטלתי וטו: אף אחד לא מכניס שוקו לפה. ההחלטה התגלתה כחכמה במיוחד בשעה שחלפנו בישורת האחרונה על פני שביל הילדים המשלשלים, ועל פני עשרות אבות במבטים מביעים מצוקה שהחזיקו את עולליהם שהפריזו לשתות.
מרחוק ניבטו אלינו המלונות ובאפנו חגג ריח הבופה. "הנה שם באופק זאת אילת", הודיעה שירן לילדים שכבר מזמן נכנעו וישבו מאחורה כבויים וחסרי התנגדות. "בסך הכול עברה סבבה הנסיעה, לא מאמי?". אחזתי בידה, הורדתי את משקפי השמש שלי, הבטתי דרך המראה בכבויים מאחור והודעתי לה, "מאמי, את נוהגת חזור".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
