לכאורה, הפולנים הצליחו לאחד אותנו השבוע. בית ישראל התקומם כמעט כאיש אחד נגד החוק להתנערות פולין מתרומתה לרציחת 3.5 מיליוני יהודים במאה שעברה. פה ושם התעוררה מחלוקת סמנטית קלה על הביטוי "מחנות ההשמדה הפולניים", אשר מוציא את שלטונות ורשה מדעתם, אך ככלל נוצרה כאן חזית התנגדות רחבה לחוק. כשהיהודים מאוחדים, הגויים נרתעים. הקונצנזוס היהודי הנדיר הזה הוא כנראה הסיבה שממשלת פולין מיהרה בתחילת השבוע לגלות סימני התגמשות ונכונות להתדיין עם ירושלים על טיוטת החוק עד אשר בליל יום רביעי הוא אושר בהליך בזק.
דא עקא, היהודים לא באמת מאוחדים, אפילו לא בסוגיות שואה. אסון השמדתם של שארי בשרנו באירופה הוא אחד הנושאים ההיסטוריים המגויסים ביותר בוויכוחים המודרניים שלנו. ככל שאנחנו מתרחקים ממנו בלוחות השנה, הוא נוכח יותר בקטטות המילוליות על שטחים ושלום, דת ומדינה, חוק ומשפט. 73 שנים אחרי סגירת אושוויץ ובירקנאו, עשן ארובותיהן עדיין גורם כאן לתחושת מחנק.
החוק הפולני נפל עלינו בשבת האחרונה אחרי שבוע עתיר דימויי שואה מתוצרת בית. יהונתן גפן השווה פרחחית פלסטינית לאנה פרנק, ודודו אלהרר נכסף לראות את עמוס עוז מתפוגג בטרבלינקה. שניהם התנצלו בינתיים, וכמו שאמר אביגדור ליברמן – מודה ועוזב ירוחם. הם לא חשבו הרבה לפני שאמרו מה שאמרו או שרבטו מה ששרבטו. נפלט להם. אולי גם לתמר זנדברג נפלטה צווחת ה"אתם חברים של נאצים", כשסדרני הכנסת הרחיקו אותה מאולם ועדת הפנים. כל אחד ואוצר הגידופים האינסטינקטיביים שלו. מה שלא נפלט לאף אחד, אלא אורגן היטב מראש, הוא מסע התעמולה נגד הרחקת מבקשי העבודה הזרים. כבר שנים רבות לא זכור פה ניצול כה מושקע וממוקד של השיח השואתי לטובת קידום אתגריו הרעיוניים של מחנה מסוים.
אילו נחת כאן בימים האחרונים חייזר עם תודעה היסטורית, הוא היה משתכנע חיש קל שהיהודים נוהגים החורף בקהילה האפריקנית שבקרבם בדיוק כפי שהגרמנים נהגו בהם במחצית הראשונה של המאה ה־20. "זה מזכיר לנו יותר מדי מצבים דומים בעבר", פסק היסטוריון השואה יהודה באואר, "הוראה מגבוה אינה משחררת מאחריות מוסרית". מבחינתו אין כנראה הבדל בין אייכמן למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה שלמה מור־יוסף. שניהם ממלאים הוראות לא חוקיות בעליל. אמנם אייכמן קיבל הוראות מהיטלר, ומור־יוסף פועל לפי מתווה שזכה להסכמת שופטי בג"ץ, אך באואר בשלו. המגורשים האפריקנים מזכירים לו את "היהודים ב־1945".
אבל מילא באואר. השוואותיו המופרכות חוסות בצל החירות האקדמית. בניגוד לגרמניה של פעם ולפולין של ימינו, מותר לכל פרופסור ישראלי להתבטא כאוות נפשו. פרידריך ניטשה כבר העיר שאסור לקפח את זכותם של אנשים חכמים לדבר שטויות, וזה חל גם על באואר. אפילו מוסד הבית שלו, יד ושם, פרסם הודעת גינוי להשוואות בין השואה לסוגיית מסתנני העבודה המורחקים. בין השאר נאמר בה כי "מופרך ומסוכן לטעון שקיימת זהות בין המציאות של היהודים בתקופת השואה לבין מדיניות ישראל כלפי מבקשי התושבות היום".
אלא שמוסד חשוב אחר להנצחת השואה, בית לוחמי הגטאות, פרסם ב'הארץ' מודעה שלמעשה יישרה קו עם באואר. היא נדפסה פעמיים בהפרש של שלושה ימים, למי שאולי החמיץ את ההשוואה, וציינה שהבית הוקם בידי ניצולי שואה ומרד שביקשו "למנוע את הישנות ההשפלה והסבל שהם חוו על בשרם בשואה".
אילו אני מנהל מוסד חינוכי, הייתי משתדל להדיר מעכשיו את רגלי חניכיי מבית לוחמי הגטאות. שיבקרו ביד ושם, שיטוסו למחנות ההשמדה בפולין, רק שלא יעברו סדרת חינוך בלוחמי הגטאות. מוסד להנחלת מורשת השואה שמסביר לנו ברצינות תהומית כי המסתננים האפריקנים מושפלים וסובלים כמו היהודים באירופה, הוא מוסד להנחלת מורשת אחרת לגמרי. מנהליו ועובדיו, החתומים כולם על המודעה, נוהגים בשואה מנהג יהונתן גפן. הם מכפיפים טראומה קולקטיבית להשקפת עולם פרטית, ובעצם מעלילים על מדינת היהודים עלילה נוראה.
לפי הסיפֵּר המקומם שלהם, שכנראה נוסח בהשפעת חנה ארנדט, השואה אינה אירוע חד־פעמי עם מאפיינים אנטישמיים מובהקים, היא ריטואל חוצה אומות ודורות שכביכול עלול לקרות גם לנו, ואולי קורה כבר עכשיו בחוצות דרום תל־אביב: בני עמים אחרים מגורשים בהמוניהם אל מותם. הם אינם מסתננים גרידא, הם בני דמותם של אבותינו ואמותינו הטבוחים. מאחורי תוכנית סילוקם עומדת מזימה גזענית, לא רצון טבעי של מדינה זעירה להקטין במידת מה את האיום הדמוגרפי הנשקף לה גם בלי המסתננים.
בעשור שעבר עקרה ישראל עשרות ישובים חוקיים כדי להבטיח את הרוב היהודי שלה. עכשיו היא בסך הכול עוקרת כמה רבבות מסתננים לא חוקיים שרובם המכריע לא הגיעו הנה כפליטים, ומטה סוף־סוף אוזן לשוועת תושבי דרום תל־אביב. על זה יצא קצפם של לוחמי הגטאות, איגודי הסופרים וכל שאר עורכי ההשוואות בין השואה לגירוש המסתננים. הם כבר קראו לציבור להסתיר בבתיהם את "מבקשי המקלט", כאילו היו חסידי אומות העולם בתקופת יישומו של הפתרון הסופי, במודעה הבאה בעיתון אולי אף יטיפו להנפת נס המרד בסגנון יצחק קצנלסון וחבריו. ורשה זה כאן?
