1. ברוכים הבאים לאזור הדמדומים של "אוף דה רקורד". פה תוכלו למצוא את האמת הנוראה של הדברים שאסור לכם לדעת. כמעט בכל ראיון עיתונאי שמכבד את עצמו, את המרואיין, את המראיין ואתכם הקוראים, יגיע הרגע שבו תיזרק לחלל האוויר השאלה בה"א השאלה, שלשמה נתכנסנו כולם מעל דפי העיתון. או־אז יכחכח המרואיין בגרונו ויבקש להרטיבו במעט מים, יצחקק כנערה נבוכה ויאמר "זה לא לציטוט, נכון?". נו, אז שם, בדיוק שם, קורה מה שאנחנו חייבים סוף סוף לדעת.
2. בשליחות האמת העיתונאית ובאומץ בל יבוטל יצאתי אל הלא נודע, אל המקום שבו מושלכות חצאי אמיתות ועמיתותיהן השלמות, ילדים וילדות בלי אב או אם חוקיים שמוכנים לקחת עליהם אחריות, כדי לגלות מה עולה בגורלן של התשובות שנאמרות אך לא לציטוט. לאחר שחציתי מדבריות וימים, מפלים ועמקים, אכלתי אבק וישנתי חבוקה עם סלעים, הגעתי אל המקום שבו נמצאת האמת שאסור לצטט. עריה ערי רפאים, רחובותיה שוממים, ובתיה ריקים מיושביהם. אוף־דה־רקורד התרוקנה ממשמעותה.
3. אנחנו חיים בעידן שבו הטלפון האישי משמש כנהר מידע לא מבוקר, אינטואיטיבי. האפשרות להזרים בו רק מים עכורים וצהובים זמינה וקורצת מתמיד, וגם לא דורשת לקיחת אחריות, כך שאפשר להניח לכללי הנימוס האנגלי של "אוף דה רקורד" ולזרוק אותם לפח. נאהב את זה או לא, היום כשאומרים לעיתונאים את המילים "אוף, דה, רקורד", הם בעצם שומעים ברווח בין המילים קריאה נואשת לתשומת לב: 'אנא מכם, ברוב חסדיכם המעאפנים, עשו ממני כותרת'.
4. אנא אל תסקלוני באבנים שאני שחרחורת ומנויה על 'הארץ'. גדלתי בבית ירושלמי־דתי־לאומי־ימני עם מנוי יומי על 'הארץ'. משבגרתי מעט ונישאתי בנישואי בוסר בריאים (ברוך השם) ובניתי את ביתי, עשיתי מנוי בעצמי. שבועי, אין צורך להגזים כמובן. את "ניר גונטז' על הקו" אני קוראת בדרך כלל בהתחלה. בכל שבוע מתקשר גונטז' לדמות הקשורה לענייני השבוע שחלף ומנסה לחלץ ממנה תשובות על התנהלותה/אמירתה/פעולתה בנידון. את הדברים שהוא שומע הוא מצטט מילה במילה, ממש כך. שלוש תגובות עיקריות בולטות שם: א. ערבוב והתחמקות; ב."דבר עם הדוברות"; ג."זה לא לציטוט, כן?". ובעצם, לאמיתו של דבר, כל התשובות מובילות אל א'.
5. מקריאה מצטברת של טוריו עולה תחושה קפקאית למדי של עולם הפוליטיקה, הממשל והתקשורת, בעיקר אך לא רק, שאנו חיים בתוכו או לצדו. כשאדם נשאל שאלה על מעשיו בתחום אחריותו והוא ממלא את פיו מים כי "אלו הנהלים", עולה בראשי דמות דיוקנו של הדובר שלו, ואז עולה דמות דיוקנו של הדובר של הדובר שלו, ואחריה דמות דיוקנו של הדובר של הדובר של הדובר וכן הלאה. אתם מספיק אינטליגנטים, הבנתם את העיקרון. ובסוף בסוף, הרחק מאפשרות של קשר עין, ניצבת איזו תשובה מהוהה, צורה אמורפית ורב־משמעית, שכל קשר בינה ובין השאלה שנשאלה מקרי לחלוטין. נדמה שמקצוע הדוברות הומצא והשתכלל עד מאוד בשנים האחרונות רק כדי לא להגיד את האמת, כלומר לצייר אותה בקווים כלליים שיגנו על האדם ששכר את שירותי הדוברות, וטוב לכאורה עשה, כי האמת האמיתית הרי עושה שערוריות ועורפת ראשים, ולמי יש כוח לזה. ובינינו, בעידן הפוסט־אמת, רובנו בהחלט מתפשרים על האמת חסרת החן הזו משוק הפשפשים שעושה קולות של "תקנו אותי תקנו אותי, אני אותנטית".
6. שניות לפני הירידה לדפוס נמסרה תגובה מטעם לשכת הדוברות המרכזית של איגודי הדוברים החופשיים למען עתיד הדוברות בישראל: "הדברים בבדיקה על ידי הגורמים המוסמכים לכך".
7. מצד אחד דברים שמבקשים להישאר בצל הופכים גלויים. הדלפות משיחות סגורות הפכו לדבר שבשגרה. רק לאחרונה נלכדו ברשת גפני, אדלשטיין ובני משפחת נתניהו. מצד שני חסמים ביורוקרטים אצל גופים שעובדים אצלנו אבל שכחו שזה מה שהם אמורים לעשות, ממסכים אותנו. מצד אחד הקלטות מכוערות מאוד של ה"גברת הראשונה" כפי שהיא מבקשת שיקראו לה, שזועקות שלא סתם אנחנו חיים ב'עולם השקר'. האמת מפחידה מדי וחדה מדי, ואין לנו מספיק כלים להתמודד איתה. מצד שני ערבובים על ערבובים על ערבובים. ומה שנשאר לנו לנסות להבין בתוך השקר והאמת שמשמשים בערבוביא הם רק מהם המניעים. כלומר הרי אי אפשר להתעלם מסמיכות הדלפת ההקלטות של הנתניהו'ז, בהתחשב בכך ששתיהן שכבו כמה שנים בחושך, ולא לשאול "למה דווקא עכשיו?".
8. במקורו האנגלי, הביטוי אוף־דה־רקורד נועד "להעלים" אירוע מעיני העולם על ידי השמטתו ממסמכים רשמיים. היום לא עולה על הדעת לעשות דבר כזה, שכן כל מעשיך במדיה נרשמים. אם בעבר המרחק מהמנהיגים אִפשר להם לעטות שכבת איפור עבה, היום הם בקושי עוטים לגופם עור שקוף. אם בעבר פרוטוקולים ביטחוניים נשמרו בסודיות רבה שנים רבות, היום גם מישיבות קבינט מודלפים ציטוטים כמעט בלייב. אם בעבר קומץ עיתונים מפלגתיים ובעלי ממון שלטו על הנגישות למידע, היום נו, אתם כבר יודעים מה היום.
9. כתוצאה מכך, כמו בסיפורי התנ"ך, אנחנו מקבלים את הגיבורים שלנו עגולים יותר, אנושיים יותר ומועדים תמידית לנפילות. אנחנו מתרגשים ליום־יומיים, "נו, אז הוא התחתן עם אישה שיוצאת מכליה", ושוכחים. אבל בשונה מהמאות שלפני הספירה, הנחשול האדיר של חופש המידע המאיים לשטוף ולסחוף כל זיז, גורם למנהיגים שמוצמדים עם הגב לקיר על כל חצי אמירה שטותית ומבוכה ענקית כאחד, לפנטז על הוואקום של "אוף דה רקורד", ועל סופר הממלכה שאולי בכל זאת יעשה עמם חסד בספר דברי הימים.
10. אם כן יונית, אלה הדברים שגיליתי במסעי לאזור הדמדומים של ״אוף דה רקורד״ סיטי, אבל אני מבקשת כמו שסיכמנו. הכול בינינו, כן? לא לציטוט.
