איזו בירה אתה באמת אוהב, ואיזו בירה תזמין כשאתה עם החבר'ה? דן אריאלי בדק את השאלה הזו, וגילה שתושבי הונג־קונג נטו להזמין בירה זהה לזו שהזמינו חבריהם, גם אם הם לא הכי אוהבים אותה. הם לא רצו להיראות יוצאי דופן. כשערך אותו ניסוי בפאב בקרוליינה, גילה שהאמריקנים מתנהגים באופן הפוך: אם מישהו כבר הזמין בקול רם את הבירה האהובה עליהם, הם יזמינו בירה אחרת, שהם פחות אוהבים. הם מוכנים ליהנות פחות מהבירה, ובלבד שלא ייראו כמי שהולכים בתלם, כמו כולם. האם המסקנה היא שאנשי המערב הם באמת יותר אינדיווידואליסטים מאנשי המזרח? השורה התחתונה היא שאלו וגם אלו מצאו עצמם שותים בירה בינונית.
נזכרתי בניסוי הזה כשקראתי מאמר שפרסמה ב"הארץ" אורית קמיר, נגד הפרדה מגדרית באירועים חרדיים. האם לנשים החרדיות יש זכות לבחור במחיצה? קמיר שללה זאת: "נשים רבות כלל אינן שואלות את עצמן מה היו רוצות", כתבה קמיר, והסבירה: "ההגנה הליברלית על רצון חופשי מתייחסת לסובייקטים הנתונים במצב תודעתי של בחירה… ומפעילים את שיקול דעתם החופשי… נשים חרדיות, לעומת זאת, מחונכות לציית לתכתיבי הגברים העומדים בראש קהילותיהן… האם הן טובלות במקווה, חובשות פאה ומכסות את זרועותיהן ושוקיהן מתוך בחירה חופשית?"
אני מניח שרבים מהקוראים ומהקוראות ישיבו בפשטות: כן. עמיתי יהודה יפרח ראיין כמה יוצרות דתיות, שהיטיבו לנסח תשובה זו. אך בעיני קמיר זו שאלה רטורית, שהתשובה עליה שלילית בבירור. האשמות דומות מוטחות לא רק בנשים החרדיות, אלא גם בגברים החרדים. כבר לפני כעשור כתב נמרוד אלוני על התלמידים החרדים: "חלק הארי שלהם עובר שטיפת מוח, שאוטמת אותו ליסודות המתקדמים". זו התמונה, בעיני רבים: בקוטב אחד נמצאים החרדים והחרדיות, ואולי עוד דתיים, שעוברים שטיפת מוח ומחונכים לציות, ולכן אפשר להתעלם מרצונותיהם ומבקשותיהם, המבטאים תודעה כוזבת; בקוטב השני נמצאים סובייקטים חופשיים ועילאיים, המכריעים על אורחות חייהם מתוך שיקול דעת אנליטי, היגיון ברזל וחירות נשגבת.
אני רוצה לערער על שני הצדדים של המשוואה המסולפת הזו. כל מי שמדבר עם חרדים וחרדיות ממשיים שומע אנשים ונשים נבונים, בעלי שיקול דעת ביקורתי, שלא חוסכים את שבט לשונם גם ממנהיגיהם. הדימוי של החרדי הכנוע והצייתן, שלצידו אשתו המאולפת, רחוק מאוד מהמציאות שאני מכיר. מצד שני, אני לא חושב שאנשי שמאל פרוגרסיביים מפגינים באופן תדיר איזו אינדיווידואליות שׂגיבה של הכרעה חופשית.
עצם הדימוי הזה, של האדם הבוחר את דרכו בחופש מוחלט, הוא כוזב למדי. מרחב בחירה חופשי וריק קיים רק באגדות, וטוב שכך. לכל המסורות שלנו יש מכנה משותף רחב, שמרומם אותנו מהתנהגות בהמית. אין כמעט שום אדם בעולם שהתעורר היום בבוקר ובחר לאכול אדם אחר. בעבר היו לא מעט אנשים שבחרו באפשרות הזו, אבל למרבה השמחה התרבויות השונות שלנו מחקו אותה מתפריט הבחירה שלנו.
בדרך כלל אנחנו ממשיכים את דרכם של הורינו. רוב הדתיים הימנים גדלו בבית דתי וימני, ורוב השמאלנים החילונים גדלו בבית שמאלני וחילוני. לכל אדם יש חופש בחירה, אבל כל אדם בוחר מתוך מה שהוא מכיר, מתוך אוצר המילים והמחשבות של מסורתו. אינני חושב שכל המסורות טובות באותה מידה, ובהחלט אפשר להשוות ביניהן באופן ביקורתי. אך גם חופש ההשוואה הזה הוא למעשה די מוגבל מבחינה קיומית: פגשתי דתיים שיצאו בשאלה וחילונים שחזרו בתשובה, אך עוד לא פגשתי יהודי ישראלי שהחליט להפוך לסיקי.
בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין החרדי השמרן לבין החילוני הליברלי. לאחד מהם מכתיבה המסורת נטייה לבחור באותה בירה ששותה חברו, ולשני מכתיבה מסורתו נטייה למרוד כמו כולם, ולבחור דווקא בירה אחרת. לשניהם יש חופש בחירה מוגבל. האם לאישה חרדית יש חופש להתלבש שלא בצניעות? בערך כמו החופש שיש לנערה חילונית להחליט שהיא שומרת נגיעה. כמעט בלתי אפשרי יהיה עבורה להימנע מחיבוקי היוּש־בַָּיוּש, ומשאר המגעים הגופניים האקראיים בין גברים לנשים שנתפסים כמובנים מאליהם בחברה שלה.
אין בסיס להנחה המשונה שחרדיוּת מעמיסה אקסיומות מגבילות, בעוד השקפת עולם פרוגרסיבית מעניקה למאמיניה חופש בחירה מוחלט. עצם האשליה של בחירה חופשית לגמרי, המתעלמת מזהות נתונה וממסורת אבות ואמהות, היא עצמה אקסיומה מגבילה. האם אדם הוא באמת אינדיווידואל הנולד מן הים ובוחר לבדו את דרכו? זו אקסיומה מופרכת, העומדת בסתירה לְמה שאנחנו יודעים על המין האנושי. ההנחה המשונה הזו הפכה לאמת מובנת מאליה בחברה המערבית העכשווית; וכבר מזה אפשר ללמוד כמה קשה לאנשים לפקפק במה שהטיפו להם כשהיו קטנים.
